ברמת המיקרו

הפוסט הזה לא התחיל כאחד עמוק במיוחד, וגם לא ממש בכוונה, על רקע קולות מתפוצצים של פופקורן מהמיקרו במטבח הדירה שלי. כמובן שלא עמדתי לחכות את כל אותן 5 דקות מייגעות ובחרתי לנצל את הזמן בצורה יעילה יותר. משהו בסגנון של לסדר את המיטה, ללכת לשירותים, לבחור באיזה סרט לצפות ושאר פעולות קצרות שאפשר לדחוף בחמש דקות ועדיין להישאר באזור. אבל לא תמיד זה היה כך...

נזכרתי שכשהיינו קטנים, כש'שקיות פופקורן מוכנות שצריך רק להכניס למיקרו' לא היו כל כך נפוצות, אמא שלי הייתה מכינה לנו פופקורן בסיר. אתם יודעים את המתכון: שמן, גרעיני תירס, קצת מלח, וזמן...הרבה זמן. היינו עומדים על השרפרף ליד הכיריים ומרגע שנדלקה האש היינו מחכים. לא היה שעון על הסיר שסופר את השניות, השמן היה צריך לרתוח לאט, והמכסה היה סגור. לא יכולנו לנחש מה קורה בפנים יכולנו לעמוד שם רגעים ארוכים. אבל אז...אז נשמעה הקפיצה הראשונה. אחריה עוד אחת ועוד אחת, ואיך שאנחנו היינו מתרגשים. שמענו את קול הפיצפוצים הערב כאילו היה סימפוניה של מוצרט או לפחות איזה קונצ'רטו קלאסי אחר. היינו מנסים לנחש כמה פיצפוצים יש בשניה, ובדקה, ובכלל...מתי בדיוק צריך להפסיק? מתי כבר כל הגרעינים נפתחו? מתי לכבות את האש ולהרים את המכסה? היינו כל כך קשובים ונהנו מזה. היינו. 

והיום, אין לנו כבר זמן לשום דבר. בשנת 1945 נולד המיקרוגל (ויש שיגידו בשעה טובה) ובאותו יום מתה הסבלנות. משם זה כבר היה עניין של זמן עד שהמיקרוגל יהפוך למכשיר ביתי, נגיש וחסכוני בזמן. וכידוע.. לדור ה-Y אין זמן, או יותר נכון דור המיקרו. וכל החוסך הרי זה משובח. תרבות האינסטנט הפכה את המיקרו מכלי לחימום מזון, לבעל שימושים רחבים יותר. החלו לצאת ספרי בישול ייעודיים למיקרו (ידעתם שאפשר להכין פשטידה או אורז במיקרו?), מוצרים שאפשר להכין רק במיקרו ("לא, אם תנסו לשים את זה על המחבת זה יתייבש לכם"), ואפילו מוצרים מעולמות תוכן אחרים למיקרו- שעווה למיקרו, כרית חימום למיקרו, מיקרו למיקרו...

התחלתי להשתעשע במחשבות. מה אם היינו יכולים להכניס למיקרו דברים אחרים, למשל את התואר? להכניס למיקרו ל-3 דקות ולקבל B.A או למשל את הניקיונות בבית. ויותר מזה... מה אם היינו יכולים להכניס אנשים? ובינינו יש כמה אנשים שאני מוכנה לערוך עליהם את הניסוי הזה ולשאת באחריות על התוצאות (כן.. בדיוק הם...). כמה אנשים מסתובבים בעולם כשיש להם עוד מה ללמוד לפני שמרשים להם להסתובב ככה. שלא נדבר על  אנשים שאנחנו אתם באינטראקציה יומיומית (כאלה שיכולים לפעמים להעיק, וכאלה שרק לפעמים יכולים שלא..): חברים, בוסים בעבודה, לפעמים גם משפחה וכן.. גם בני זוג. אם רק יכולת להכניס אותם למיקרו ל-3 דקות של התבגרות מואצת, יכול להיות שלא היית צריכה לחכות על הפלטה שבת שלמה כמו סיר של צ'ולנט. 

וכמובן, המושא הראשון שהייתי סקרנית להכניס למיקרו. אותי. ואני בטוחה שיש כמה מכם שיצטרפו למשימה (אמא, אני יודעת שאת שם...). יש תהליכים שאני מעדיפה לעבור, יש תהליכים שצריך לעבור, ויש תהליכים שהייתי מעדיפה כבר לעבור ולהיות אחריהם. הרי כל שנה מחדש אני מקווה שכבר התקדמתי, התבגרתי, השתפרתי, התחדשתי, היתדרגתי ותמיד "מופתעת" לגלות, שהנה עברה לה עוד שנה, וכמעט כלום לא השתנה. 

ואולי טוב שכך, כמו דיאטה שמחזיקה מעמד רק כשהיא מתקדמת לאט לאט, כך השינוי האיטי הוא דווקא הכי יציב. ולאן אנחנו ממהרים? יש לנו פה בערך עד מאה ועשרים. ואם נסיים כל כך מוקדם מה יישאר לנו לעשות בשאר הזמן? כל שנה שעוברת, בסופו של דבר כן מבגרת ומשפרת. ובשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל התהליך? כשהולכים לראות הצגה, ונהנים בה, לא רוצים שהיא תיגמר ומה העולם הזה אם לא הצגה גדולה בה אנחנו שחקנים (אמר את זה מישהו שאני לא זוכרת, אז ננחש שהיה סיני). כלומר, את התהליכים האלה אנחנו צריכים ללמוד לאהוב, לזכור ליהנות מהקולות של פצפוצי הפופקורן בסיר, ולהבין שגם להם יש תפקיד. אם נסיים את הכל מהר, לא נזכור כלום מהדרך. ונגיע, אבל נגיע בלי כלום. אז מה יותר חשוב? המטרה? או שאולי דווקא הדרך? 

-"שלום", אמר הנסיך הקטן.

-"שלום", השיב הרוכל.

רוכל זה עסק במכירת גלולות משובחות המרוות את הצימאון, כל הבולע גלולה אחת

לשבוע אינו זקוק עוד לשתייה.

-"למה אתה מוכר זאת?", שאל הנסיך הקטן.

-"גלולות אלה", הסביר הרוכל, "מאפשרות חיסכון ניכר בזמן, מומחים חישבו ומצאו כי בדרך זו

אפשר לחסוך חמישים ושלוש דקות בשבוע".

-"וכי מה עושים בחמישים ושלוש דקות אלו?"

-"יכול אתה לעשות בהם ככל העולה על רוחך".

-"אני כשלעצמי", אמר הנסיך הקטן בליבו, "אילו היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות-

                                     הייתי הולך בנחת אל המעיין".

                                                            

              (הנסיך הקטן/ אנטואן דה סנט-אכזופרי)

איור: גל אלבז