מפלצות בעם

"כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים, עברנו על יד איש עם חורים בגרביים. היו לו פנים עצובות והוא נשען על מקל. אמא אמרה לי לא להסתכל , אבל הסתכלתי.
כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים, זה היה בחורף, לפני שנתיים. מאז גדלתי וכבר יש לי אופניים. כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש, רק האיש העני עם החורים בגרביים, לא יוצא לי מהראש."

(הכבש השישה עשר/יהונתן גפן)

 הרבה פוסטים התחלתי לכתוב מאז הפוסט האחרון. את חלקם בוודאי עוד ייצא לכם לקרוא כשאועיל בטובי לסיים, חלקם בוודאי יגנזו. אבל את הפוסט הזה אני אתחיל ואסיים היום. כמובן בסיוע של כוחות עליונים.

הבוקר ראיתי מפלצת.

עוד יום שגרתי. יצאתי לי מהבית השגרתי שלי, חיכיתי בתחנה השגרתית שלי, עליתי על האוטובוס השגרתי, שנתקע בפקקים השגרתיים, והוריד אותי בדיוק בתחנה השגרתית. התחלתי ללכת ברחוב השגרתי שמוביל אל העבודה השגרתית. ואז ראיתי אותה. מפלצת. לא כזו עם שלוש עיניים או ארבעה ראשים אבל די דומה. אל תבינו אותי לא נכון, מעולם לא הסתובבתי בארץ מלכות היופי ואבירי הסוס הלבן. כבר ראיתי מחזות קשים בעולם, אבל היא הייתה נוראית מכולם. בחורה צעירה שנראית נורא. לא האמנתי שקיימים מקרים כאלו. כאלו שיגרמו לי לפספס את האוטובוס הפנימי ופשוט להסתכל. כאילו חבל לי לפספס קצת גועל בשניה שאסובב את הראש. התמכרתי אליה. התמכרתי לסלידה שעוררה בי. נרתעתי. ארוחת הבוקר שלא הספקתי לאכול (כמו בכל יום שגרתי) עמדה לי בגרון, רצתה לצאת החוצה, לספוג קצת גועל מהעולם, ולהוסיף לעולם קצת גועל משל עצמה.

היא הייתה לבושה בחולצת פסים שלא תאמה את מה שהחליטה ללבוש בפלג הגוף התחתון. ויכלה להכיל בתוך גופה אותי, את הפיצול שלי, ואת הפיצול שלנו. נזלה מכל הכיוונים. שיערה היה מסופר תספורת קצוצה חסרת שיק, וגם חסרת כל מקצועיות שכן מכל הצדדים זחלו קווצות שיער מדובללות. מגעילות. היו לה גם משקפיים, כאלו שנראות מזעזע כמוה אבל בטח מראות לה את המציאות הרבה יותר יפה ממה שהיא. אחרת אני לא יודעת איך היא מצליחה לצאת החוצה אחרי שמסתכלת במראה, ואחרי שכבר יוצאת, איך סופגת את כל המבטים ונשארת רגועה. לפחות ככה זה נראה. זוועה. זה עוד בלי להזכיר את המכתשים על הפנים, את השיער העודף והגבות המאוחדות. האוזניים מזעזעות, החזות גברית.

כמובן שהאישיות הרדודה והצינית שלי התחילה לבשל מטעמים. כבר חשבתי איזו כותרת הכי תשקף את מה שאני מרגישה כשאני צופה ביצור הזה. למה לעזאזל אלוהים לא מתחשב וחוסך ממני מראות כאלה? ואם כבר החלטנו שייסורים מכפרים אז למה על הבוקר? איך אני אמורה להתרכז בעבודה? התחלתי לעשות סיעור מוחות. איך אבטא את זה בצורה שתביא לי הכי הרבה רייטינג. פרנקנשטיין? אולי משהו עכשווי יותר כמו שרק? לא הספקתי להחליט ולהוציא מטבע כדי להטיל את האחריות על הגורל, והמפלצת התחילה לדבר, כנראה בטלפון : "אבל איזה לק כדאי לשים?"

המילים האלה הידהדו לי בראש. לק? את דואגת ללק? אחותי, עם כל הכבוד לציפורניים שלך אני חושבת שיש לך עוד דרך ארוכה לפני. צחקתי.הגברת הרשעית שבי צחקה. לשפויה שבי, נפל האסימון. בעיני אותה מפלצת היא הכי יפה שאפשר. לא שאינה מודעת לכך שמצבה טוב כמצבה של ישראל בשוק העולמי, אבל אין לה ברירה, היא כזאת. הרי אף אחד מאיתנו לא בחר איך להיראות. ובסופו של דבר אנחנו חבורה של נשמות אבודות שמסתובבות בעולם מחופשות. לא רק בפורים, לא בליל כל הקדושים. כל נפש קיבלה תחפושת אחרת, תחפושת לכל החיים. ומה היא אומרת על העולם שלה מבפנים? כלום.

מה אשם ההוא שקיבל את התחפושת של המפלצת? אפשר לנחש שהאבטיח הירוק, בכלל אדום ועסיסי?

קיבלתי פרופורציה. התחפושת שלי,שעליה כל יום נהגתי להתלונן לכל מי שניקרה בדרכי, אולי לא כזאת גרועה. האף של חזיר, הגובה של תיבת דואר , והעיניים שרק ירוקות ולא כחולות, הם לא עסקת החבילה הכי יקרה בשוק. יש כאלו שהפסידו יותר, אז כדאי שאני אפסיק לקטר. אבל יותר מנחמה לגביי קיבלתי תובנה לגבי השאר, שכל הרושם הראשוני החיצוני הזה מיותר. כדאי להסתכל מה קורה בתוך האנשים, מה מסתתר מאחורי המסכה, חתול, מפלצת, אולי ילדה יפה, ובדרך אגב גם לדאוג שבתוכי יהיה משהו ששווה לגלות. אני לא אומרת לאהוב את כולם, לחשוב שכולם יפים (ולו רק מבפנים) וכל הבולשיט הזה, אבל הלוואי ויבוא היום בו אשנא אחרים, רק בגלל האופי שלהם, ולא בגלל איך שהם נראים. בסופו של יום ובסופם של חיים, תיגמר מסיבת התחפושות. לחלקנו יהיה זה חבל, בדיוק ירדו במשקל. אבל חלקנו יקבלו סוף סוף הזדמנות להיות שווים בין אלו שהיו "שווים" כל החיים.

חזרתי הביתה, עמוסת תובנות ונטל רגשי. אכלתי את ארוחת הערב השגרתית שלי, התקלחתי את המקלחת השגרתית שלי, הורדתי את התחפושת השגרתית שלי, תליתי אותה על קולב שגרתי בארון השגרתי שלי, נכנסתי נשמה מזוקקת למיטה השגרתית שלי, ושניה לפני שהלכתי לישון את שנת היופי שלי, החלטתי החלטה בכלל לא שגרתית. לעזאזל עם העולם, מחר אני זורקת את כל האיפור, הבגדים, והדקורציה לאישיות המקולקלת שלי. מחר, אני מתחפשת למפלצת.

"מיהי המפלצת האמיתית, אם כן? זו אחת השאלות שמעלה הספר. האם זהו פרנקנשטיין, שאסף חלקי גופות מחדרי ניתוח ומבתי־מטבחיים ומתוכם ברא יצור שנולד לבדידות ולסבל? או שמא זו האנושות, שאינה מוכנה לקבל את החריג והשונה?"

('אנושי, אנושי מדי'/יצהר ורדי)

(דיוקן עצמי. שמן על מסך. 2010.)