אל תתנו להם ילדים. האמנם?

האצבעות המונות מקרי התעללות של הורים בילדיהם, נגמרו. הן גם עייפו מלהמשיך ולדפדף בעיתונים המדווחים על מקרים נוספים. המציאות הכואבת הולכת ומקבעת את עצמה כפינה יומיומית במדורי החדשות ובאמצעי התקשורת. מציאות המכניסה את הציבור הרחב להיסטריה עצובה, לתהייה על רלוונטיות מודל המשפחה, ועל הזכות הקונצנזואלית של כל בוגר להביא ילד לעולם. זכות האדם למשפחה, להמשכיות, לגדל בן-אדם.

מדי תקופה בתקופתה, מדי אירוע באירועו, נחשפות קריאות הפגנתיות של הציבור, והתבטאויות חריפות מצד טוקבקיסטים ברשת, על הזכות הטריוויאלית להורות. "איך נותנים לבן-אדם כזה לגדל ילד?", "עונש מוות לרוצחי הילדים", "צריך לסרס אותם", "איפה הרווחה כשצריך אותה". ישנו גל הולך וגובר של האשמת המדינה ומוסדותיה במצב הקיים. עימותים חוזרים בנוגע למחויבותה הבלתי ממומשת למנוע התרחשות אירועים כאלו, שרק יהרסו לנו את המורל.

בעין אמוציונלית ניתן להסכים עם דעות אלו. תחושת ההחמצה המוכרת לנו מהשכול השכיח במדינה, והכאב על החיים שנפסקו, מתווספים להיות הקורבן ילד, נרצח, ועוד על ידי אלו שאמורים להגן עליו ביותר (אנטי-תזה מובהקת למודל האידיאלי ביחסי הורים-ילדים). הציבור מתקשה להבין ולסלוח. הציבור רוצה לנקום בכל אלו המערערים לו את סולם הערכים המוסרי. מנגד ציבור מטבעו ידוע כעדר קיצוני ושלוח רסן, שאינו חושב פעמיים, במיוחד כשמדובר בילדים חסרי ישע. מה יחשוב אותו ציבור אם ניקח אותו כמה שנים אחורה למשטרים אפלים יותר?

 אאוגניקה. פילוסופיה חברתית התומכת בהשבחת הדורות על ידי התערבות ברבייה ותורשה. פילוסופיה שסיפקה בסיס לנאציזם. כזו שהיוותה בסיס לעיקור המוני חולים כרונים וחולי נפש בגרמניה. התופעה לא פסחה על  מדינות נאורות נוספות כמו שבדיה, נורווגיה, ושוויץ. מי כמונו, מדינה ניצולת שואה, יכולים להזדעזע מסיפורים כאלה. כבר נכווינו לא פעם מתורות גזע למיניהן וכבר חרטו לנו על הזרוע השמצות. אך תוכניות דומות פעלו גם ביבשות נוספות כמו קנדה וארצות הברית, שם המטרה הופכת להיות חברה מצליחנית ומשכילה. כן בטח. ב-1907 העבירה אינדיאנה חוק המתיר עיקור בכפייה לרפי השכל. התוצאה, 60,000 מעוקרים, וחברה (עאלק) מוצלחת.

מיהו אפוטרופוס האנושות? מי מגדיר ראוי? האם באמת אפשר לאבחן רוצח פוטנציאלי? אותם אלו הקוראים למיונים בדרך להורות, עלולים למצוא את עצמם יום אחד מתחת לרף על פי גורמים מסוימים, אותם קידמו. בסופו של דבר אין תו-תקן לחברה או לשיטות פעולה למיגור נגעים חברתיים. ההיבטים השונים והתפיסות המגוונות בנוגע למציאות צריכות לעלות לדיון. דרך פתרון חייבת להימצא, ומהר. אולי ההצעות הדוגלות בהתערבות המדינה או בהגברת שירותי הרווחה, הן הצודקות. אבל רגע לפני שנשלול מעצמנו את המונופול להחלטה בנוגע להקמת משפחתנו הפרטית, או את האפשרות לעיצוב העתיד, נעצור, נסתכל רגע אחורה, נתחרט, ונסכים עם צ'רצ'יל שהגדיר את הדמוקרטיה כשיטת השלטון הכי גרועה בתולדות האנושות, חוץ מכל שאר האלטרנטיבות. 

דיאט פוסט

.האמת היא שהפוסט הזה יושב לי בבטן כבר הרבה זמן, אבל חשבתי שדווקא אחרי החגים וההמולה זה הזמן לדבר על דיאטות.  אז נכון שעבר קצת זמן מאז שחלפו החגים ועד שהרמתי את הכפפה, אבל תמיד זה שייך לדבר על דיאטות. זאת אומרת, ממחר.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני בדיאטה. לפעמים נדמה לי שלמדתי להגיד חסה עוד לפני שהצלחתי להגיד 'אבא', 'אמא' ו'במבה' באופן המקובל. זה לא שכל חיי סבלתי מאחוזי שומן מיותרים, דווקא חוויתי במשך חיי המתומצתים את כל שלבי מדד ה BMI , מעודף המשקל (הקל) ועד לתת תזונה בולט לעין. אבל ברגע שפגשתי אותה, את הדיאטה, לא הצלחתי לראות את עצמי בלעדיה. התמכרתי. התמכרתי ללהגביל את עצמי.בכל זאת זה מגיע לי.

'הערכה עצמית' היא בעיה של הדור. במין האנושי, ובמין הנשי בפרט, מתקיים איזשהו מרדף אחרי תדמית מושלמת, שדרך אגב אף פעם לא תהיה דומה לך. צורך מוגזם כזה לסמן V על מטרות. וכשמגיעים למטרות האלו תמיד יהיו עוד מטרות, שתמיד יהיו 'טובות יותר' מהמטרות הקודמות.

קשה למצוא אישה שתגיד שהיא שלמה עם עצמה בצורה מוחלטת. גם אם היא קורנת, זוהרת ואסרטיבית כלפי חוץ , תמיד יהיה שם, רגע אחד מול המראה , שבו היא תעצור לרגע ותגבש עם עצמה עמדה לגבי עצמה. תמיד יהיה שם איזה משהו שהיה אפשר להסתדר יותר יותר טוב בלעדיו. נקודה, שערה, צמיג.

אבל לא משנה מה הבעיה, הפתרון תמיד יהיה דיאטה. דיאטה כזו או אחרת שתפתור את כל הבעיות בחיים, כולל את היותך מאושרת. כי המלפפון והיוגורט נטול אחוזי השומן, הם מה שיעשו אותך לבן אדם טוב יותר , יפה יותר...ואומלל יותר. כי כשההוא שם למעלה ברא אותנו ואת כל האוכל הזה אני לא חושבת שהוא תיכנן שנסתפק בעגבניות שרי כנשנוש. אבל מה לעשות, איזה אדיוט אחד מפעם לימד אותנו שבשביל יופי צריך לסבול...או אה אם הייתי רואה אותו עכשיו איזה סבל הייתי גורמת לו, בטח אחרי הוא היה נראה מינימום כמו בראד פיט.

כי אנחנו הנשים, השבריריות, העדינות, הנשיות, חסרות הבטחון, נהנות לשבת עם צלוליטיס שיכול לדגמן לפרסומת של מכון יופי (כמובן לחלק של הלפני...), עם כמות צמיגים שמקנה לנו את הזכות לפתוח מוסך, ועם קופסת יוגורט שעליה אישה מחייכת שמשקפת בדיוק איך אנחנו לא נראות ברגע זה ולצפות במסך, לראות בעיתון, ולפנטז על להיראות כמוהן. הנשים האלו. המפורסמות. היפות. לראות ולסבול. שוב לסבול.

כי ככה הם חינכו אותנו, הם אמרו לנו שהן, הן המודל לחיקוי, הטופ מודל, וכל מי שלא נראית ככה, סוללת אדם, וקשר בינה לבין נשיות פשוט לא קיים. גם אם ממש תחפשי, לפחות לא בסוכנות שלהם.

אז אני אומרת לעצמי, את יודעת מה? יום יבוא ואת תיהי שם. במסך הזה. במסך הגדול. עם מיקורפון ביד את תעמדיי שם ותסבירי לכולם שזה לא נכון. שהנורמה היא תוצאה של כולם ולא של מי ששם. ושהיופי הוא מגוון. וש-אל תסתכל בקנקן. ושגם מישהו מלא יכול להיות דוגמן. ושגם הוא בן אדם, מצויין.

אבל אני יודעת בפנים שלא אצליח להיות שם בלי להיראות כמוהם. ויש כאלו שאומרים שהמטרה מקדשת את האמצעים. אז טחנתי חבילת שוקולד לבן עם עוגיות. ועוד אחת. ועוד.  ציחצחתי שיניים. לקחתי מלפפון ביד, נתתי לו ביס, והתחלתי באימונים - " ערב טוב לכל הצופים , כאן אני , והתחזית היא... ממחר- דיאטה.  " :)

כשאתם איתי- פשוט תהיו איתי.

(1)

לאחרונה עלה קמפיין של לשכת הפרסום הממשלתית ובו הוא מתריע מפני שימוש בטלפונים ניידים בזמן הנהיגה, בטענה שכשהנייד שלך ביד אתה לא באוטו. אז אומנם יש שיחלקו עליהם ויטענו שהם נוהגים פצצה גם עם רגל מעץ, יש שיגידו שהמודעה לעיתון לא מספיק ברורה ומבהירה שהאישו הוא סביב הניידים, ויש שיגידו שהספוטים של הקמפיין ברדיו נשמעים כמו..."אוי אוי אוי, אתמול חברה שלך אספה אותך לעבודה, נכנסת לרכב, התחלתן ליסוע, פתאום היא קיבלה מסרון SMS והופ נעלמה. המכונית המשיכה ליסוע בלי נהג, צעקת לה 'מירי! איפה את?!', ואז שניה לפני שהתנגשתן ברכב שלפניכן, היא חזרה." טוב נו, לא נתחיל להיות ציניים ולהגיד שזה בגלל שהייתן שתי נשים , ברכב, ואין שום קשר בין ה'כמעט התנגשות' לשימוש בSMS.

(2)

אז בתור נקודת ביניים נסכם בכללי את הקמפיין- סרטים חזקים. ספוטים לרדיו לא אמינים, מודעה קצת לא מובנת והרבה חילוקי דעות. אבל מסר אחד מתוך הקמפיין הזה אני יכולה להוציא כקונצנזוס. הטלפונים הניידים האלה, באמת גורמים לכם קצת לא להיות באוטו. אז עם קריאייטיב (נחמד) שלפחות משרת את המטרה, ופימפומים חוזרים ונשנים במדיה המגוונת , ידעו כל ינוק וינוקה כי ניידים בנהיגה מסכנים חיים, וכשהם ינהגו (או ההורים) כדאי שהם פשוט ינהגו. וזהו.

(3)

אז מה יש לי לחדש חוץ מלהסכים עם המסר ולעזור לפמפום הנמשך שלו גם בהקדשת פוסט בבלוג שלי? אה כן, רציתי להוסיף שזה לא רק בנהיגה. רציתי להגיד לכם, אלו שמסתובבים לידי, שמאז שהגיעו הטלפונים הסלולריים לעולם, אתם כבר לא באמת שם. אתם לא איפה שאתם. בעצם, מה אני מטיפה, גם אני הפכתי לכזאת. איך אומרים הזקנים? מחלה של הדור.

(4)

כמה פעמים אתם מוצאים את עצמכם נמצאים במסיבה, אסיפה משפחתית, אירוע חברתי ולוחצים באמוק על מקשי הנייד שלכם, מה השעה, יש הודעה, אולי יש טלפון בדרך. ולא די בזה, אם אף אחד מהנ"ל לא מגיע אתם לא מהססים ומתחילים להתקשר. מי מאיתנו לא חזה בימיו באחד מההתקהלויות הקודמות מחול של אנשים מדברים בטלפונים הניידים שלהם מסתובבים מפה לשם ומדברים על כלום, העיקר לא להיות בפנים, לא להיתקל באנשים. הפכנו את העולם לכפר גלובאלי, אבל וירטואלי. ונעדיף תמיד לתקשר עם כולם, העיקר לא עם אלה שלידנו.

(5)

מתי בפעם האחרונה חזרתם הביתה והייתם עם המשפחה בלי לחשוב על מתי תתחברו לפייסבוק, מתי בפעם האחרונה העברתם זמן פנוי בעבודה בשיחות על הא ודא עם חבריכם למשרד ולא בגלישה במיילים , מתי בפעם האחרונה נסעתם באוטובוס ונהניתם מהנוף , מהנסיעה, ואולי לפעמים בשיחה מפתיעה עם שותפכם לספסל, מתי בפעם האחרונה נסעתם באוטובוס ולא דיברתם בנייד ? (ולא, כשנרדמתם בדרך לטיול בגולן זה לא נחשב.) מתי בפעם האחרונה יצרתם אינטראקציה עם המוכרת במכולת ולא שילמתם לה תוך כדי שיחה עם החברה בין הסיפור על מה עשיתן אתמול לבין הדיון מה עושים היום בערב? ולמי לא קרה ששוחח עם חבר בטלפון והשיחה הייתה קולחת וכשנפגש איתו התקשה לספר ולשתף? אתם יודעים מה? איבדנו צלם אנוש. פשוט ככה. התרגלנו לדבר עם מכשירים סלולריים ולא עם בני אדם. שנתבייש לנו.

(6 ואחרון. לצפיה בסרטון המלא לחצו כאן)

אז אני קוראת לכם, אלו שקוראים אותי, בואו ננסה להיגמל מזה. לא נתייחס לעובדה שהטלפונים הניידים מלאים בקרינה מסוכנת , לא בריאים לגוף וגורמים לבעיות רפואיות. רק נחשוב על כל הנגעים החברתיים שהם מפתחים אצלנו , את כל ההפרעות האישיות והנפשיות שהם מקיימים אצלנו. הפחד מלהיות עם עצמנו לבד, הפחד להיות עם אחרים לבד, והפחד להיות עם אחרים. בואו ניקח את עצמנו בידיים, לפני שנלך עם הנייד גם לשירותים (לא שאין כאלו שכבר עושים את זה). בואו נחליט פעם אחת לפני שאנחנו נופלים לזה , שהפעם לא. הפעם נתאפק. אני בטוחה שלאט לאט זה ישפיע, ושנגלה הרבה דברים אחרים, יפים וטובים, שלא ראינו כי 'שיחת הטלפון' הסתירה. אני אישית מתחילה , מקווה שגם אתם . אז דברו בזהירות, סעו בזהירות . וזכרו - כשאתם נוהגים , פשוט תנהגו.

קישורים רלוונטיים לקמפיין ברשת :
1. כשאתם נוהגים פשוט תנהגו- מזבלה. - הקמפיין המלא.
2. פורטל השירותים והמידע הממשלתי.

כשלון מולד.

פיאסקו. השד הנורא. לקחתי על עצמי לכתוב עליו, על הכשלון. אמנם קצת מסוכן ומתגרה מצידי לקרוא בשמו כבר על ההתחלה, אבל אני עוד אופטימית ומקווה להצלחה.
כאלה אנחנו, 'הכותבים', מגלומנים, נרקומנים של הצלחה, גם מי שיטען אחרת. (רק שהוא גם נרקומן של הכחשה). מן ז'אנר כזה של מכורים חוקיים, ויש כאלה שעוד מחמיאים לנו וקוראים לזה תרבות. לא מבינים שהכל נכתב ברעד, רק לקטוף עוד מילה של חסד, לכתוב על קצות האצבעות. רק לא להעיר את המפלצת ההיא, המפלה, ה...

פיאסקו. גם הטובים ביותר יודעים שלא כדאי להתעסק איתו, שהוא גדול עלינו. דיקטטור משופם שהמוזה היא שלו. ברצונו מביא קצת, ברצונו הוא אכזר. וכל נסיון להתעמת עם הגורל - מיותר, כי כשפיאסקו מתעורר, אתה יודע, שהיום כבר לא יחמיאו לך על מה שכתבת, אם בכלל תצליח לסיים, אם בכלל תצליח לכתוב. אמנם התחלת, אבל גם עם רוורס זהיר לא תצליח לסיים בלי לדפוק את האוטו. הרי הנתיב שלו מאוד צר, וקשה להתחמק מהמסלול של ה...

פיאסקו. איך הוא מקבע אותך לתבניות כתיבה מתוחכמות אמנם, אך גם מאבדות את הטעם כבר בפסקה השלישית. אם לא לפני. ואתה כמו טיפש מגלומן - מתנצח. מתווכח. מנסה להציל את זה. את עצמך. את התהילה. את ההצדקה לכך שאתה מחזיק בלוג משלך. מתיימר לכתוב פוסט אחרי פוסט ולהעביר חיים שלמים ובלוג שלם בלעדיו. בלי ה...

פיאסקו. שלא מוותר וממשיך להכתיב לך את הכתיבה גם בפסקה הרביעית.להכשיל לך את ההצלחה .הרי מי יחמיא לך על פוסט כל כך עלוב. כזה שרק מדבר על תוצאות ולא מעניק איזה ערך מוסף ושנון עם תוכן סביר. כזה שגורם לך לרצות למחוק את הכל, להשתיק את הקול, ולא לתת להם לראות את הכשלונות שלך. שאף אחד לא ידע שחיית המחמד שאתה מגדל היא בעצם...

פיאסקו. חמש פסקאות כושלות ופסקת סיום מתבכיינת. זאת הייתה אמורה להיות דווקא כתיבה מעניינת, אבל כנראה הוא שמע שקראתי לו והפך את הפוסט הזה למקובע. כזה הוא הפיאסקו, קוראים לו והוא בא. מרובע. לכאורה פוסט מיותר, שלא מחדש שום דבר, אבל גם מכשלונות אפשר לצמוח. ההפך, זה נותן מוטיבציה בפעם הבאה להצליח. מוטיבציה וכוח. אז את הפוסט הזה אסיים עכשיו לפני שידרדר, כי אין לי מושג כמה נמוך אני יכולה לרדת. לפחות אעשה שלום עם העובדה שאני לא מושלמת ,כמו שצריך לעשות כל יוצר. שלום עם אי-השלמות שלו ועם ה...

פיאסקו.

בזמן שישנתם.

כמו כל דבר בעולם הזה, גם בני האדם מתחלקים לשני חלקים: הנורמאליים, ואלו שקמים מוקדם בבוקר. גם אלו שקמים מוקדם בבוקר מתחלקים לשני חלקים: אלו שחייבים (ע"ע נורמאליים), ואלו שקמים מוקדם בבוקר. אני מהנורמאליים.סתם שתדעו. ככה זה כשאת קובעת לעצמך את הקריטריונים לשפיות. אני ציפור לילה מוצהרת. פעם עוד הייתי מכחישה, ומסתירה, היום אני בכיף עוקצת לנמנם בצהריים, רק כדי שאהיה ערנית בלילה. הפכתי את היממה שלי, וזה לגיטימי. ונורמאלי. הרבה שנים של 'לבד' בלילה עברו עליי עד שמצאתי ינשופים כמוני. גם הם ניסו להיכנס לתבנית סדר היום המקובלת, אך ללא הצלחה. היום, כשאנחנו כולנו ביחד, זה מרגיש טבעי כמו ללכת בלי חיתול בכלל. המשכימים קום עדיין לא מבינים אותנו וחושבים שאנחנו פסיכים. לפחות אנחנו בקהילת הינשופים מבינים אחד את השני. ככה זה - אחים למדגרה. או אולי לסירה. צרה.

אז לכבודכם, אלה שקמים מוקדם בבוקר, אלה שפותחים עליי עיניים בעבודה כשאני מספרת מתי הלכתי לישון, אלה שמעירים לי על השקים השחורים מתחת לעיניים, אלה שלא מבינים במבטא של דודה 'מה כבר יש לעשות ערים בלילה?', אלה שמאמינים שמי שלא ישן נשאר נמוך ומשתמשים בי כהוכחה, אלה שקוראים לי משוגעת, וגם לכבודך אמא, שתמיד דרשת ממני לישון מוקדם והיום את מסתפקת בלבקש שלא אעשה הרבה רעש כשאני נמצאת, לכבודכם הרמתי את הכפפה, ותיעדתי לילה אחד מיני רבים. היום תגלו את 'הסודות הכמוסים' שלנו, האינסומנים. הנורמאליים בסתר. בואו תראו איך מעבירים לילות כמו שצריך, כי לישון זה ממש פאסה. ומשעמם.


נ.ב הלו"ז המצ"ב מנוסח בלשון ינשוף אך מתאר את לילותיהם של ינשופים וינשופות כאחד.



20:00-22:00 - "הלילה נלך לישון מוקדם".

עוד ערב שגרתי ומלא אופטימיות מאוסה. יש כאלה שרק בשעה כזאת חוזרים מהעבודה, מתחילים להתארגן ולהפוך עצמם לבני אדם בחזרה, יש שבשבילם הערב עוד צעיר והם יוצאים לבלות. בכל מקרה בין אם אתה מאלה ובין אם אתה מאלה, לעתים תרגיש עתיר אנרגיות ביחס לאחרים. אבל זכור שתמיד יש את האנרגטי שבחבורה. בא נגיד שהפעם (ובכל שאר הפעמים) זה אתה. בכל מקרה אלו השעות בהן זר לא יבחין במחלתך ואתה נראה כאחד האדם, חופף לכולם. ולמה שיבחינו? הרי אתה כבר קבעת - הלילה הולכים לישון מוקדם.


22:00-00:00 - "עוד חמש דקות". ו-"עוד חמש דקות."

כן, בלי לשים לב הבית מתחיל לדעוך. לאט לאט כל אחד מסתגר בקונכייה שלו. כשהיינו קטנים זה היה הזמן של החביתה והסלט. היום זה הזמן לחכות שכולם יסיימו את ההתארגנויות. אתה פשוט צריך את השקט שלך, ובאמת, אתה מבטיח לעצמך , כשכולם יסיימו אתה תתארגן. אחרי הכל, אם נהיה כנים, מחר יש בוקר לקום אליו, וכל היום קיטרת שאתה כל כך עייף. לפעמים אפילו תשמע קול קורא לך "לך לישון, מאוחר". אולי מישהו מבחוץ. אולי מתוכך.


00:00-1:00 - "היי יש 'חברים' בטלוויזיה, אולי הפעם יש פרק שעוד לא ראינו".
זה תמיד קורה, בדרך למקלחת. הטלויזיה נשארה נטושה ודולקת על ערוץ 2. בטח אחד מהמתגוררים איתך צפה זמן מה לפני ב'כוכב נולד' או תוכנית חובבת רייטינג אחרת ולא התחשב במשבר האנרגיה הבא על ישראל לטובה. אתה עובר אחרי שאספת את כל הציוד הנדרש למקלחת. וליציאה ממנה. ואז הם צוחקים. הקהל הפיקטיבי של החברים בטלויזיה. אתה מתיישב בטבעיות על הספה וממקם את עצמך על ציר הזמן של הסדרה. רוס ורייצ'ל כבר חברים? מוניקה וצ'נדלר עדיין לא ממש מכירים? אחרי 5 דקות או 300 שניות אתה נכנס לתקופה, משחזר באיזה גיל ראית את הפרק הזה לראשונה, צופה בפרק או שניים תלוי מה משדרים, וצוחק להנאתך במקצב המוכתב מהעריכה. הופך בעצמך לקהל פיקטיבי. צחוק פיקטיבי.


1:00-1:30 - " אי אפשר להתקלח על בטן ריקה".

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" כבר אמרו לפניי. והדרך למקלחת עוברת במטבח. איך אפשר בלי לפתוח את המקרר, את הארון, את הארון ליד הארון , ואת המגירות שבקצה. אחרי שזללת את כל רשימת החיסול שהצבת לעצמך לא לאכול כל הדיאטה (בשכנוע עצמי שבחושך של לילה לא רואים את הקלוריות) אין לך ברירה. טוב נו, תלך לשטוף את עצמך. אולי עם הלכלוך ירדו כמה קילוגרמים.


1:30-2:00 - " הסבון בכה מאוד".

כל אחד והמקלחת שלו. ואיך שהוא אוהב אותה. והשמפו שלו. והדאגות שלו. והשמפו למניעת דאגות שלו. וקשקשים.
והסבון שלו. הלבנדר שלו. הווניל שלו. והמהדורה מיוחדת שלו. והפילינג שלו. והיום שאין לו כח לפילינג. והיום שיש לו כח לפעמיים. והסבון פנים שלו. לעור היבש שלו. לעור השמנוני שלו. לעור הצבוע שלו. אה, אופס, זה השיער. בגלל ריבוי האופציות לקיומה של מקלחת מפנקת לא אוכל להיות גורם מייצג ורשמי. לכן אסתפק בלהגיד שמאז שמשבר המים בא לבקר בארצנו הקטנטונת ורננה רז התחילה להתקלף, אני מתקלחת 2 דקות פחות. מהיום שלפני. ומהיום שלפני. איכשהו יצא שקיצצתי את המקלחת ל10 דקות, ובכל השאר אני מתארגנת.אבל זה צו השעה חייבים לצמצמם כדי שיישארו לגברת הזאת מים לשטוף את הפנים, זה כבר ממש מזעזע.


2:00-4:00 - " מעניין מי מחובר".

עקרונית, אתה יכול ללכת לישון עכשיו. מצפונית , לא. לא נעבוד על עצמנו שמקביל לכל העשיה הנ"ל הפייסבוק שלך היה סגור, אבל עכשיו יש לך זמן לשבת על הפייסבוק ועל המחשב בלי צורך להתנצל על זה. אז זה הזמן לראות את כל הדברים שרצית לראות בעבודה והבוס בדיוק עמד מאחוריך, לענות לכל ההודעות, לאשר בקשות חברות, להדביק שיר של לילה על הקיר, לפתוח מיילים ואולי אפילו סתם לראות סרט בצפייה ישירה ולהפסיק באמצע המתח אחרי 72 (פחות או פחות).

4:00-4:30 - " נעשה כבר לילה לבן. אולי גם כלים וכביסה".

הזמן לא זז , ופתאום נדמה שהשחר לא יפציע לעולם. בשלב זה אני בוחרת לחזור ולנסח את רצף האירועים בלשון נקבה, סתם כי אני מתארת לעצמי שאצל בני המין הסוציומט והעצלן אין דחף לנקיון מאסיבי ב-4 לפנות בוקר. מה גם שלא ראיתי הרבה גברים שחצו את קו ה '4 לפנות בוקר'. עצלנים כבר אמרנו? אז בננים- לילה טוב. בכל מקרה, אם כבר את ערה, כנראה שהלילה לא תלכי לישון ושוב תאלצי להסתפק בשינה רועדת ורצופת באמפרים תוך כדי נסיעה באוטובוס בדרכך לעבודה. את עושה סקירה על הכיורים, עושה כביסה ובכלל מסדרת קצת, עד שאפשר לסדר קצת בשקט. בכל זאת , אחרי כל התדמית המפונקת שאת מגלמת לאור יום, כשאת לבד- את די אוהבת את זה.

4:30-5:00 - "את באה להליכה?".

העייפות כבר עברה ואת מקומה תפסה ההיפראקטיביות המוגזמת. בשלב זה את מתקשרת לחברתך הטובה, גם ינשופה, ומזמינה אותה לסיבוב של שעה על הטיילת העירונית, המאובזרת בחסות 'מכבי שירותי בריאות' או שקר כלשהוא. קבעתן למטה. את יורדת. במדרגות. כדאי להתחיל את ההליכה כבר מעכשיו. חולפת על פני כל הדלתות של כל השכנים. בוחנת את העיתונים בספי הכניסה של כולם. מתי גם לך יהיה כסף לבזבז על מנוי לעיתון אהוב שיפתיע אותך כל בוקר מחדש. זה מנוי לכלכליסט. זה מנוי לידיעות. המוני מצידו. והוא מנוי ל... ידעתי שהוא חובב גברים. וכמובן, איך אפשר בלי הזקנה מהקומה הראשונה ששוב התעצלה להוריד זבל והשאירה את השקית בכניסה. תודה לך. תודה לך על האווירה הנעימה שאת משרה בבניין. בעצם לא. הגעת למטה, נפגשתן. אתן מתחילות ללכת במעלה הרחוב, מדברות ומדברות, הרי בשביל זה תמיד יש לכן כח, לפתע אתן מוצאות את עצמכן מתיישבות על ספסל, למי בכלל יש כח ללכת , ואחרי חמש דקות בהן שתיכן מפהקות לסירוגין אתן מחליטות לחזור הביתה . כמובן שהפעם תעלו במעלית.


5:00-5:30 - "היי, שומעים ת'ציפורים".

עלית בחזרה. והעיניים מתחילות להיעצם. את מנחמת את עצמך שאת רוב הלילה עברת ושבאמת הבוקר קרוב מתמיד. מדליקה טלוויזיה על ערוץ הספורט, ומתחילה לקפץ לך באדישות מול גלעד ינקילביץ' שמשום מה כבר עשר שנים נראה אותו דבר. איך הוא מצליח כל כך הרבה שנים להתעורר כל כך מוקדם. לא שיש לך כח לקפוץ עכשיו , אבל עוד לא שמעת על בן אדם שנרדם בקפיצה , וזה מה שחשוב עכשיו. אולי אם היית קופצת בקצת יותר מרץ כמו הבנות מאחוריו היית נראית כמוהן והיו לך דברים יותר טובים לעשות עכשיו חוץ מלהסתכל עליהן ולקפוץ . הכתוביות רצות . הן באנגלית אז את לא מספיקה במילא לקרוא. הולכת למטבח, ממלאת מים בקומקום, את חייבת קפה שיעורר אותך קצת. מעמידה במקום. לוחצת על הכפתור. מחכה.

7:00-8:00 - "המים רתחו?".

מה זה? מי כיבה ת'טלויזיה? למה אני על הספה? איך פתאום כבר שבע? המים רתחו? בטח כבר התקררו...יופי, בכלל אין מים. כנראה ששוב לא הצלחתי להחזיק מעמד לילה לבן. מה זה הגלגל"צ הזה בפול ווליום על הבוקר? מישהו פה קם עם מצב רוח לא תואם למצב רוח שלי. לא תואם בכלל לזה שעוד לא קמתי. תפסיקו להסתובב כאילו טוב לכם בחיים ואתם מלאים באנרגיות, יש פה אנשים שלא ישנו הלילה. אולי עוד חמש דקות? ועוד חמש דקות? "קומי! מאוחר!" הם צועקים לי. "מאוחר" אמרתי להם."אז לכו לישון!". עצבים של בוקר.



טוב. במחשבה שנייה אחרי שאני כותבת לכם,הלילה שלי הוא כמו הפוסט הזה. ארוך, נמרח, משעמם ומבזבז זמן יקר של שינה ושאר דברים טובים. אז אני יוצאת לעבודה. ממורמרת ועצבנית כמו כל בוקר שבא אחרי ניסיון נואש להישאר ערה. שוב אנמנם בנסיעה, שוב הכרטיסן יעיר אותי, שוב אנקר מול המחשב, ושוב מוסר העבודה שלי יחמיר איתי ולא יאפשר לי להירדם טוטאלית. מזל שבעבודה כמו שלי לפעמים כדאי להיות לא בפוקוס כדי להצליח. בכל מקרה, למרות כל הרעש שעשיתי, אולי בכל זאת הלילה אני אלך לישון מוקדם.
אוי לא... הנה זה מתחיל... :-/

מפלצות בעם

"כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים, עברנו על יד איש עם חורים בגרביים. היו לו פנים עצובות והוא נשען על מקל. אמא אמרה לי לא להסתכל , אבל הסתכלתי.
כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים, זה היה בחורף, לפני שנתיים. מאז גדלתי וכבר יש לי אופניים. כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש, רק האיש העני עם החורים בגרביים, לא יוצא לי מהראש."

(הכבש השישה עשר/יהונתן גפן)

 הרבה פוסטים התחלתי לכתוב מאז הפוסט האחרון. את חלקם בוודאי עוד ייצא לכם לקרוא כשאועיל בטובי לסיים, חלקם בוודאי יגנזו. אבל את הפוסט הזה אני אתחיל ואסיים היום. כמובן בסיוע של כוחות עליונים.

הבוקר ראיתי מפלצת.

עוד יום שגרתי. יצאתי לי מהבית השגרתי שלי, חיכיתי בתחנה השגרתית שלי, עליתי על האוטובוס השגרתי, שנתקע בפקקים השגרתיים, והוריד אותי בדיוק בתחנה השגרתית. התחלתי ללכת ברחוב השגרתי שמוביל אל העבודה השגרתית. ואז ראיתי אותה. מפלצת. לא כזו עם שלוש עיניים או ארבעה ראשים אבל די דומה. אל תבינו אותי לא נכון, מעולם לא הסתובבתי בארץ מלכות היופי ואבירי הסוס הלבן. כבר ראיתי מחזות קשים בעולם, אבל היא הייתה נוראית מכולם. בחורה צעירה שנראית נורא. לא האמנתי שקיימים מקרים כאלו. כאלו שיגרמו לי לפספס את האוטובוס הפנימי ופשוט להסתכל. כאילו חבל לי לפספס קצת גועל בשניה שאסובב את הראש. התמכרתי אליה. התמכרתי לסלידה שעוררה בי. נרתעתי. ארוחת הבוקר שלא הספקתי לאכול (כמו בכל יום שגרתי) עמדה לי בגרון, רצתה לצאת החוצה, לספוג קצת גועל מהעולם, ולהוסיף לעולם קצת גועל משל עצמה.

היא הייתה לבושה בחולצת פסים שלא תאמה את מה שהחליטה ללבוש בפלג הגוף התחתון. ויכלה להכיל בתוך גופה אותי, את הפיצול שלי, ואת הפיצול שלנו. נזלה מכל הכיוונים. שיערה היה מסופר תספורת קצוצה חסרת שיק, וגם חסרת כל מקצועיות שכן מכל הצדדים זחלו קווצות שיער מדובללות. מגעילות. היו לה גם משקפיים, כאלו שנראות מזעזע כמוה אבל בטח מראות לה את המציאות הרבה יותר יפה ממה שהיא. אחרת אני לא יודעת איך היא מצליחה לצאת החוצה אחרי שמסתכלת במראה, ואחרי שכבר יוצאת, איך סופגת את כל המבטים ונשארת רגועה. לפחות ככה זה נראה. זוועה. זה עוד בלי להזכיר את המכתשים על הפנים, את השיער העודף והגבות המאוחדות. האוזניים מזעזעות, החזות גברית.

כמובן שהאישיות הרדודה והצינית שלי התחילה לבשל מטעמים. כבר חשבתי איזו כותרת הכי תשקף את מה שאני מרגישה כשאני צופה ביצור הזה. למה לעזאזל אלוהים לא מתחשב וחוסך ממני מראות כאלה? ואם כבר החלטנו שייסורים מכפרים אז למה על הבוקר? איך אני אמורה להתרכז בעבודה? התחלתי לעשות סיעור מוחות. איך אבטא את זה בצורה שתביא לי הכי הרבה רייטינג. פרנקנשטיין? אולי משהו עכשווי יותר כמו שרק? לא הספקתי להחליט ולהוציא מטבע כדי להטיל את האחריות על הגורל, והמפלצת התחילה לדבר, כנראה בטלפון : "אבל איזה לק כדאי לשים?"

המילים האלה הידהדו לי בראש. לק? את דואגת ללק? אחותי, עם כל הכבוד לציפורניים שלך אני חושבת שיש לך עוד דרך ארוכה לפני. צחקתי.הגברת הרשעית שבי צחקה. לשפויה שבי, נפל האסימון. בעיני אותה מפלצת היא הכי יפה שאפשר. לא שאינה מודעת לכך שמצבה טוב כמצבה של ישראל בשוק העולמי, אבל אין לה ברירה, היא כזאת. הרי אף אחד מאיתנו לא בחר איך להיראות. ובסופו של דבר אנחנו חבורה של נשמות אבודות שמסתובבות בעולם מחופשות. לא רק בפורים, לא בליל כל הקדושים. כל נפש קיבלה תחפושת אחרת, תחפושת לכל החיים. ומה היא אומרת על העולם שלה מבפנים? כלום.

מה אשם ההוא שקיבל את התחפושת של המפלצת? אפשר לנחש שהאבטיח הירוק, בכלל אדום ועסיסי?

קיבלתי פרופורציה. התחפושת שלי,שעליה כל יום נהגתי להתלונן לכל מי שניקרה בדרכי, אולי לא כזאת גרועה. האף של חזיר, הגובה של תיבת דואר , והעיניים שרק ירוקות ולא כחולות, הם לא עסקת החבילה הכי יקרה בשוק. יש כאלו שהפסידו יותר, אז כדאי שאני אפסיק לקטר. אבל יותר מנחמה לגביי קיבלתי תובנה לגבי השאר, שכל הרושם הראשוני החיצוני הזה מיותר. כדאי להסתכל מה קורה בתוך האנשים, מה מסתתר מאחורי המסכה, חתול, מפלצת, אולי ילדה יפה, ובדרך אגב גם לדאוג שבתוכי יהיה משהו ששווה לגלות. אני לא אומרת לאהוב את כולם, לחשוב שכולם יפים (ולו רק מבפנים) וכל הבולשיט הזה, אבל הלוואי ויבוא היום בו אשנא אחרים, רק בגלל האופי שלהם, ולא בגלל איך שהם נראים. בסופו של יום ובסופם של חיים, תיגמר מסיבת התחפושות. לחלקנו יהיה זה חבל, בדיוק ירדו במשקל. אבל חלקנו יקבלו סוף סוף הזדמנות להיות שווים בין אלו שהיו "שווים" כל החיים.

חזרתי הביתה, עמוסת תובנות ונטל רגשי. אכלתי את ארוחת הערב השגרתית שלי, התקלחתי את המקלחת השגרתית שלי, הורדתי את התחפושת השגרתית שלי, תליתי אותה על קולב שגרתי בארון השגרתי שלי, נכנסתי נשמה מזוקקת למיטה השגרתית שלי, ושניה לפני שהלכתי לישון את שנת היופי שלי, החלטתי החלטה בכלל לא שגרתית. לעזאזל עם העולם, מחר אני זורקת את כל האיפור, הבגדים, והדקורציה לאישיות המקולקלת שלי. מחר, אני מתחפשת למפלצת.

"מיהי המפלצת האמיתית, אם כן? זו אחת השאלות שמעלה הספר. האם זהו פרנקנשטיין, שאסף חלקי גופות מחדרי ניתוח ומבתי־מטבחיים ומתוכם ברא יצור שנולד לבדידות ולסבל? או שמא זו האנושות, שאינה מוכנה לקבל את החריג והשונה?"

('אנושי, אנושי מדי'/יצהר ורדי)

(דיוקן עצמי. שמן על מסך. 2010.)

נשיות מתפרצת.

חוץ. יום. מרוץ אופניים- מקצה נשים. עם חליפת הרוח אני מסתובבת כבר מאתמול, כך יכולתי להיות בטוחה שאספיק ללבוש את בגד העינויים הזה בזמן. חבשתי גם קסדה ומגני ברכיים ומרפקים. יותר מגוחך מאיך שאני נראית עכשיו לא נראיתי מאז היום בו למדתי לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, אבל בתחרות הזאת אני לא לוקחת סיכון. במרוץ הזה אני אנצח.


נשים הן עם תחרותי, ואל תתנו לאף אחת לספר לכם אחרת. עושה רושם שעוד מאז נברא העולם וחוה נבראה אחרי אדם, עסוקה האישה בלהוכיח את עצמה ולהתחרות על המקום הראשון. ומה קורה כשששתי נשים העסוקות בלהוכיח את עצמן נפגשות? השמלות, הנימוסים והאיפור לפעמים יכולים להטעות, אבל מאחוריהם נמצאות קנאה ותחרותיות בכמויות שעלולות להרוג, לפעמים גם את שני הצדדים. מי אמר ימותו הקנאים?.כשמצרפים אסטרוגן בריכוזים גבוהים סביר להניח שיהיו דמעות ושהעניינים יתפוצצו הרבה לפני שתספיקו להגיד נכון טסטוסטרון. אז בסופו של דבר האגו הגברי המדובר הוא בסך הכול אחיה הקטן של הנשיות.


כולן מתכוננות. כל אחת במסלול שלה. השרשרת במקום? כן, היא במקום. הכידון מכוון? כן, הוא מכוון. אני נועצת מבטים נחושים בסובבות אותי. הן דוקרות אותי בחזרה. פרגון אני לא אקבל כאן זה בטוח, כבר עדיף להתעמת עם השטן. אבל היי, למי אכפת? מהמקום הראשון על דוכן המנצחים כולם נראים קטנים. יריית פתיחה מאיימת, ואני מתחילה לפדל...



מודעת דרושים מעולם לא נראתה טוב יותר. דרושה יותר טובה ממני עוד לא נמצאה. אז חייגתי לפרטים אל אחת מחברות התקשורת הסלולאריות אשר הגיעה לעיתות מצוקה ונאלצה להיעזר בשוחד למינהו בכדי לגייס עובדים צעירים אחרי שירות , עם שאיפות ובלי עתיד. הלכתי לסוג של ראיון. סוג של התקבלתי. נראיתי הצלחה מבטיחה. הבטחתי להשתדל והתחלתי לעבוד. כעובדת מן המניין ידעתי שתואר בטלפונים ניידים עוד לא המציאו, אבל אומרים שרזומה חשוב לטפח. איך זה נשמע 'מנהלת סניף'? שווה כרטיס ביקור?


משב הרוח על הפנים, איזו בריזה, והמחשבה על כל הקלוריות שאני שורפת בכלל עושה לי טוב. מפדלת בכל הכח. לא השארתי לי מקום להתייאש ואין ספק שההשקעה משתלמת. אני מתקדמת יפה, מסתכלת קדימה ורואה מסלול ריק שרק קורא לי לחנוך אותו לפני כל השאר. הן רוכבות אחריי, מנסות לצמצם פערים. מרחמת עליהן שנושמות את האבק שאני משאירה . מפסיקה לרחם, באתי לכאן כדי לנצח. משננת לעצמי שאני מקום ראשון, שמקום ראשון אני, שראשון אני מקום, ותוהה לעצמי איזו ורסיה נשמעת הכי טוב. פתאום השחצנות נראית לגיטימית.


שגרה זו שגרה ושחיקה זו שחיקה, אבל אני מעל הכל. עם הרבה מוטיבציה, הרבה אמביציה ושאר מילים לועזיות מיקמתי את עצמי כעובדת המצטיינת חודש אחר חודש. אמנם כל חודש שעבר הזכיר לי שאני עדיין עובדת זוטרה בחברת תקשורת וכמוני יש עוד אלפים, אבל לי זה לא הפריע, כל עוד אני זוטרה מצטיינת. וכך עברו הימים: קיבלתי לקוחות, זללתי את כל הסוכריות בקערה על השולחן, וחזרתי הביתה בידיעה שהנה עבר עוד יום ללא מיצוי עצמי, אבל הזוהר קרוב מתמיד. כמה זמן אפשר להיות עובדת מצטיינת בלי לקבל העלאה בדרגה. זה חייב לבוא מתישהוא. אולי קצת לפני המשיח.


אין לה בושה. מפדלת את עצמה לניצחון על חשבוני, חצופה כזאת. מה היא חושבת? שבורוד היא נראית נשית יותר? מזיעה ממאמץ. מה שבטוח -בטבעיות זה לא בא לה. אולי כן. איך היא מחייכת...איך היא נחושה...נראה שאין לה ספק שתצליח. בטח בגלל זה מצליח לה, נבלה. אני מעלה הילוך אבל זה לא עוזר, רק נראה פתטי במידה שלא הייתה מביישת את פנינה רוזנבלום עם גרנולה חדשה. נראה שאנקדוטת הצב והארנב חוזרת והפעם עם קוקו, סרפן וארבעה גלגלים. ואני, תוך כדי קרב קשה יכולתי רק לפנטז על מה אוכל כדי להתנחם אחרי ההפסד. מן הסתם איזה סופלה שוקולד, גלידת וניל  והרבה קנאה.


אז יום אחד היא הגיעה. עם המדים הכלליים ואישיות מתבלטת שהצליחה להפוך אותי לפחות כריזמטית אפילו בעיני. היא הייתה מחייכת המון ונורא בסדר. למען האמת זה לא הפריע לי עד שנעלמה התמונה שלי מלוח העובד (הזוטר) המצטיין והוחלפה בתמונה (המכוערת) שלה. היא לא ידעה איך לעבוד טוב כמוני אבל תמיד הצליח לה בפוקס .כל מחמאה שקיבלתי איבדה משמעות, איבדה שכיחות, איבדה כוונה. קדושה מעונה. יותר הפריע לי כשחזרה התמונה שלי אל לוח העובד (הזוטר) המצטיין, והיא, היא עברה למשכורת של גדולים, עם כמה אפסים ותארים. הפכה למנהלת סניף, עוד לפני שהספיקה ללמוד איפה השירותים. החלטתי שאין מצב להגיע מחר לעבודה. אין סיכוי שדבר כזה קורה. אבל הם אמרו שאני ממש טובה במה שאני עושה, וששירות לקוחות זה בהחלט התחום שלי, ושכדאי שאני אעשה עם זה משהו, אולי תואר בטלפונים ניידים. בסוף, יום למחרת - הגעתי לעבודה.


"יש לנו זוכה" וזאת לא אני. בלי לחשוב מחשבות מיותרות היא קרעה את הסרט בקו הסיום וקרעה לי את הלב. ראיתי איך החלום שלי מתפרק ביחד עם האופניים שכבר לא הצליחו לסחוב גם אותי וגם את האכזבה. שנאתי אותה. הגעתי למקום השני אבל שנאתי אותה. אצלנו הנשים אין מקום שני, רק מקום ראשון וחוסר פרגון. כל החיוכים לא יצליחו להסתיר, וכל ההתחנחנויות לא יצליחו להסוות , שאם רק היינו פה שתינו לבד היו פה מכות. בוודאי יש כאלו שהיו נהנים מהמחזה, אבל אני למקום השני -לא בנויה. כנראה שאופניים זה לא הספורט שלי. המושב הזה קטן מדי בשביל שתינו.


ביום למחרתיים- כבר התפטרתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאחרת, ועוד אחת שהגיע אחריי, פשוט עקפה אותי בדרך לתפקיד הנחשק, והשאירה אותי לטחון סוכריות על הדלפק. אוי, יצא חרוז. יצאתי מהסניף והבטחתי לעצמי לא לחזור, אלא אם כן אצטרך לתקן את הנייד, ואולי גם אז אלך לסניף אחר. במחשבה שנייה אולי אפילו אעבור חברה. למה שהגברת הצעירה תצליח על חשבוני? (שמדי חודש גדל וגדל גם ככה). אולי בכלל אפסיק לדבר בטלפון הסלולארי. ככה אתנקם בכל החברות, וגם אמנע מקצת קרינה שנראה שקצת דפקה לי את השפיות. אולי בכלל אברח מהארץ, אטוס לאיטליה, אעשה קצת קניות, אוציא דיסק, אתפרסם , אקבל תמלוגים, אקים חברה משלי, אבחר לראשות עיר, אולי גם ראשות ממשלה, אציל את העולם משואה אטומית, והיא, מצידי היא יכולה להמשיך להיות מנהלת סניף. (שתיחנק). כנראה שתבוסתנות זה לא הספורט שלי. אני בכל מקרה ,מפרגנת.