חוץ. יום. מרוץ אופניים- מקצה נשים. עם חליפת הרוח אני מסתובבת כבר מאתמול, כך יכולתי להיות בטוחה שאספיק ללבוש את בגד העינויים הזה בזמן. חבשתי גם קסדה ומגני ברכיים ומרפקים. יותר מגוחך מאיך שאני נראית עכשיו לא נראיתי מאז היום בו למדתי לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, אבל בתחרות הזאת אני לא לוקחת סיכון. במרוץ הזה אני אנצח.
נשים הן עם תחרותי, ואל תתנו לאף אחת לספר לכם אחרת. עושה רושם שעוד מאז נברא העולם וחוה נבראה אחרי אדם, עסוקה האישה בלהוכיח את עצמה ולהתחרות על המקום הראשון. ומה קורה כשששתי נשים העסוקות בלהוכיח את עצמן נפגשות? השמלות, הנימוסים והאיפור לפעמים יכולים להטעות, אבל מאחוריהם נמצאות קנאה ותחרותיות בכמויות שעלולות להרוג, לפעמים גם את שני הצדדים. מי אמר ימותו הקנאים?.כשמצרפים אסטרוגן בריכוזים גבוהים סביר להניח שיהיו דמעות ושהעניינים יתפוצצו הרבה לפני שתספיקו להגיד נכון טסטוסטרון. אז בסופו של דבר האגו הגברי המדובר הוא בסך הכול אחיה הקטן של הנשיות.
כולן מתכוננות. כל אחת במסלול שלה. השרשרת במקום? כן, היא במקום. הכידון מכוון? כן, הוא מכוון. אני נועצת מבטים נחושים בסובבות אותי. הן דוקרות אותי בחזרה. פרגון אני לא אקבל כאן זה בטוח, כבר עדיף להתעמת עם השטן. אבל היי, למי אכפת? מהמקום הראשון על דוכן המנצחים כולם נראים קטנים. יריית פתיחה מאיימת, ואני מתחילה לפדל...
מודעת דרושים מעולם לא נראתה טוב יותר. דרושה יותר טובה ממני עוד לא נמצאה. אז חייגתי לפרטים אל אחת מחברות התקשורת הסלולאריות אשר הגיעה לעיתות מצוקה ונאלצה להיעזר בשוחד למינהו בכדי לגייס עובדים צעירים אחרי שירות , עם שאיפות ובלי עתיד. הלכתי לסוג של ראיון. סוג של התקבלתי. נראיתי הצלחה מבטיחה. הבטחתי להשתדל והתחלתי לעבוד. כעובדת מן המניין ידעתי שתואר בטלפונים ניידים עוד לא המציאו, אבל אומרים שרזומה חשוב לטפח. איך זה נשמע 'מנהלת סניף'? שווה כרטיס ביקור?
משב הרוח על הפנים, איזו בריזה, והמחשבה על כל הקלוריות שאני שורפת בכלל עושה לי טוב. מפדלת בכל הכח. לא השארתי לי מקום להתייאש ואין ספק שההשקעה משתלמת. אני מתקדמת יפה, מסתכלת קדימה ורואה מסלול ריק שרק קורא לי לחנוך אותו לפני כל השאר. הן רוכבות אחריי, מנסות לצמצם פערים. מרחמת עליהן שנושמות את האבק שאני משאירה . מפסיקה לרחם, באתי לכאן כדי לנצח. משננת לעצמי שאני מקום ראשון, שמקום ראשון אני, שראשון אני מקום, ותוהה לעצמי איזו ורסיה נשמעת הכי טוב. פתאום השחצנות נראית לגיטימית.
שגרה זו שגרה ושחיקה זו שחיקה, אבל אני מעל הכל. עם הרבה מוטיבציה, הרבה אמביציה ושאר מילים לועזיות מיקמתי את עצמי כעובדת המצטיינת חודש אחר חודש. אמנם כל חודש שעבר הזכיר לי שאני עדיין עובדת זוטרה בחברת תקשורת וכמוני יש עוד אלפים, אבל לי זה לא הפריע, כל עוד אני זוטרה מצטיינת. וכך עברו הימים: קיבלתי לקוחות, זללתי את כל הסוכריות בקערה על השולחן, וחזרתי הביתה בידיעה שהנה עבר עוד יום ללא מיצוי עצמי, אבל הזוהר קרוב מתמיד. כמה זמן אפשר להיות עובדת מצטיינת בלי לקבל העלאה בדרגה. זה חייב לבוא מתישהוא. אולי קצת לפני המשיח.
אין לה בושה. מפדלת את עצמה לניצחון על חשבוני, חצופה כזאת. מה היא חושבת? שבורוד היא נראית נשית יותר? מזיעה ממאמץ. מה שבטוח -בטבעיות זה לא בא לה. אולי כן. איך היא מחייכת...איך היא נחושה...נראה שאין לה ספק שתצליח. בטח בגלל זה מצליח לה, נבלה. אני מעלה הילוך אבל זה לא עוזר, רק נראה פתטי במידה שלא הייתה מביישת את פנינה רוזנבלום עם גרנולה חדשה. נראה שאנקדוטת הצב והארנב חוזרת והפעם עם קוקו, סרפן וארבעה גלגלים. ואני, תוך כדי קרב קשה יכולתי רק לפנטז על מה אוכל כדי להתנחם אחרי ההפסד. מן הסתם איזה סופלה שוקולד, גלידת וניל והרבה קנאה.
אז יום אחד היא הגיעה. עם המדים הכלליים ואישיות מתבלטת שהצליחה להפוך אותי לפחות כריזמטית אפילו בעיני. היא הייתה מחייכת המון ונורא בסדר. למען האמת זה לא הפריע לי עד שנעלמה התמונה שלי מלוח העובד (הזוטר) המצטיין והוחלפה בתמונה (המכוערת) שלה. היא לא ידעה איך לעבוד טוב כמוני אבל תמיד הצליח לה בפוקס .כל מחמאה שקיבלתי איבדה משמעות, איבדה שכיחות, איבדה כוונה. קדושה מעונה. יותר הפריע לי כשחזרה התמונה שלי אל לוח העובד (הזוטר) המצטיין, והיא, היא עברה למשכורת של גדולים, עם כמה אפסים ותארים. הפכה למנהלת סניף, עוד לפני שהספיקה ללמוד איפה השירותים. החלטתי שאין מצב להגיע מחר לעבודה. אין סיכוי שדבר כזה קורה. אבל הם אמרו שאני ממש טובה במה שאני עושה, וששירות לקוחות זה בהחלט התחום שלי, ושכדאי שאני אעשה עם זה משהו, אולי תואר בטלפונים ניידים. בסוף, יום למחרת - הגעתי לעבודה.
"יש לנו זוכה" וזאת לא אני. בלי לחשוב מחשבות מיותרות היא קרעה את הסרט בקו הסיום וקרעה לי את הלב. ראיתי איך החלום שלי מתפרק ביחד עם האופניים שכבר לא הצליחו לסחוב גם אותי וגם את האכזבה. שנאתי אותה. הגעתי למקום השני אבל שנאתי אותה. אצלנו הנשים אין מקום שני, רק מקום ראשון וחוסר פרגון. כל החיוכים לא יצליחו להסתיר, וכל ההתחנחנויות לא יצליחו להסוות , שאם רק היינו פה שתינו לבד היו פה מכות. בוודאי יש כאלו שהיו נהנים מהמחזה, אבל אני למקום השני -לא בנויה. כנראה שאופניים זה לא הספורט שלי. המושב הזה קטן מדי בשביל שתינו.
ביום למחרתיים- כבר התפטרתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאחרת, ועוד אחת שהגיע אחריי, פשוט עקפה אותי בדרך לתפקיד הנחשק, והשאירה אותי לטחון סוכריות על הדלפק. אוי, יצא חרוז. יצאתי מהסניף והבטחתי לעצמי לא לחזור, אלא אם כן אצטרך לתקן את הנייד, ואולי גם אז אלך לסניף אחר. במחשבה שנייה אולי אפילו אעבור חברה. למה שהגברת הצעירה תצליח על חשבוני? (שמדי חודש גדל וגדל גם ככה). אולי בכלל אפסיק לדבר בטלפון הסלולארי. ככה אתנקם בכל החברות, וגם אמנע מקצת קרינה שנראה שקצת דפקה לי את השפיות. אולי בכלל אברח מהארץ, אטוס לאיטליה, אעשה קצת קניות, אוציא דיסק, אתפרסם , אקבל תמלוגים, אקים חברה משלי, אבחר לראשות עיר, אולי גם ראשות ממשלה, אציל את העולם משואה אטומית, והיא, מצידי היא יכולה להמשיך להיות מנהלת סניף. (שתיחנק). כנראה שתבוסתנות זה לא הספורט שלי. אני בכל מקרה ,מפרגנת.
נשים הן עם תחרותי, ואל תתנו לאף אחת לספר לכם אחרת. עושה רושם שעוד מאז נברא העולם וחוה נבראה אחרי אדם, עסוקה האישה בלהוכיח את עצמה ולהתחרות על המקום הראשון. ומה קורה כשששתי נשים העסוקות בלהוכיח את עצמן נפגשות? השמלות, הנימוסים והאיפור לפעמים יכולים להטעות, אבל מאחוריהם נמצאות קנאה ותחרותיות בכמויות שעלולות להרוג, לפעמים גם את שני הצדדים. מי אמר ימותו הקנאים?.כשמצרפים אסטרוגן בריכוזים גבוהים סביר להניח שיהיו דמעות ושהעניינים יתפוצצו הרבה לפני שתספיקו להגיד נכון טסטוסטרון. אז בסופו של דבר האגו הגברי המדובר הוא בסך הכול אחיה הקטן של הנשיות.
כולן מתכוננות. כל אחת במסלול שלה. השרשרת במקום? כן, היא במקום. הכידון מכוון? כן, הוא מכוון. אני נועצת מבטים נחושים בסובבות אותי. הן דוקרות אותי בחזרה. פרגון אני לא אקבל כאן זה בטוח, כבר עדיף להתעמת עם השטן. אבל היי, למי אכפת? מהמקום הראשון על דוכן המנצחים כולם נראים קטנים. יריית פתיחה מאיימת, ואני מתחילה לפדל...
מודעת דרושים מעולם לא נראתה טוב יותר. דרושה יותר טובה ממני עוד לא נמצאה. אז חייגתי לפרטים אל אחת מחברות התקשורת הסלולאריות אשר הגיעה לעיתות מצוקה ונאלצה להיעזר בשוחד למינהו בכדי לגייס עובדים צעירים אחרי שירות , עם שאיפות ובלי עתיד. הלכתי לסוג של ראיון. סוג של התקבלתי. נראיתי הצלחה מבטיחה. הבטחתי להשתדל והתחלתי לעבוד. כעובדת מן המניין ידעתי שתואר בטלפונים ניידים עוד לא המציאו, אבל אומרים שרזומה חשוב לטפח. איך זה נשמע 'מנהלת סניף'? שווה כרטיס ביקור?
משב הרוח על הפנים, איזו בריזה, והמחשבה על כל הקלוריות שאני שורפת בכלל עושה לי טוב. מפדלת בכל הכח. לא השארתי לי מקום להתייאש ואין ספק שההשקעה משתלמת. אני מתקדמת יפה, מסתכלת קדימה ורואה מסלול ריק שרק קורא לי לחנוך אותו לפני כל השאר. הן רוכבות אחריי, מנסות לצמצם פערים. מרחמת עליהן שנושמות את האבק שאני משאירה . מפסיקה לרחם, באתי לכאן כדי לנצח. משננת לעצמי שאני מקום ראשון, שמקום ראשון אני, שראשון אני מקום, ותוהה לעצמי איזו ורסיה נשמעת הכי טוב. פתאום השחצנות נראית לגיטימית.
שגרה זו שגרה ושחיקה זו שחיקה, אבל אני מעל הכל. עם הרבה מוטיבציה, הרבה אמביציה ושאר מילים לועזיות מיקמתי את עצמי כעובדת המצטיינת חודש אחר חודש. אמנם כל חודש שעבר הזכיר לי שאני עדיין עובדת זוטרה בחברת תקשורת וכמוני יש עוד אלפים, אבל לי זה לא הפריע, כל עוד אני זוטרה מצטיינת. וכך עברו הימים: קיבלתי לקוחות, זללתי את כל הסוכריות בקערה על השולחן, וחזרתי הביתה בידיעה שהנה עבר עוד יום ללא מיצוי עצמי, אבל הזוהר קרוב מתמיד. כמה זמן אפשר להיות עובדת מצטיינת בלי לקבל העלאה בדרגה. זה חייב לבוא מתישהוא. אולי קצת לפני המשיח.
אין לה בושה. מפדלת את עצמה לניצחון על חשבוני, חצופה כזאת. מה היא חושבת? שבורוד היא נראית נשית יותר? מזיעה ממאמץ. מה שבטוח -בטבעיות זה לא בא לה. אולי כן. איך היא מחייכת...איך היא נחושה...נראה שאין לה ספק שתצליח. בטח בגלל זה מצליח לה, נבלה. אני מעלה הילוך אבל זה לא עוזר, רק נראה פתטי במידה שלא הייתה מביישת את פנינה רוזנבלום עם גרנולה חדשה. נראה שאנקדוטת הצב והארנב חוזרת והפעם עם קוקו, סרפן וארבעה גלגלים. ואני, תוך כדי קרב קשה יכולתי רק לפנטז על מה אוכל כדי להתנחם אחרי ההפסד. מן הסתם איזה סופלה שוקולד, גלידת וניל והרבה קנאה.
אז יום אחד היא הגיעה. עם המדים הכלליים ואישיות מתבלטת שהצליחה להפוך אותי לפחות כריזמטית אפילו בעיני. היא הייתה מחייכת המון ונורא בסדר. למען האמת זה לא הפריע לי עד שנעלמה התמונה שלי מלוח העובד (הזוטר) המצטיין והוחלפה בתמונה (המכוערת) שלה. היא לא ידעה איך לעבוד טוב כמוני אבל תמיד הצליח לה בפוקס .כל מחמאה שקיבלתי איבדה משמעות, איבדה שכיחות, איבדה כוונה. קדושה מעונה. יותר הפריע לי כשחזרה התמונה שלי אל לוח העובד (הזוטר) המצטיין, והיא, היא עברה למשכורת של גדולים, עם כמה אפסים ותארים. הפכה למנהלת סניף, עוד לפני שהספיקה ללמוד איפה השירותים. החלטתי שאין מצב להגיע מחר לעבודה. אין סיכוי שדבר כזה קורה. אבל הם אמרו שאני ממש טובה במה שאני עושה, וששירות לקוחות זה בהחלט התחום שלי, ושכדאי שאני אעשה עם זה משהו, אולי תואר בטלפונים ניידים. בסוף, יום למחרת - הגעתי לעבודה.
"יש לנו זוכה" וזאת לא אני. בלי לחשוב מחשבות מיותרות היא קרעה את הסרט בקו הסיום וקרעה לי את הלב. ראיתי איך החלום שלי מתפרק ביחד עם האופניים שכבר לא הצליחו לסחוב גם אותי וגם את האכזבה. שנאתי אותה. הגעתי למקום השני אבל שנאתי אותה. אצלנו הנשים אין מקום שני, רק מקום ראשון וחוסר פרגון. כל החיוכים לא יצליחו להסתיר, וכל ההתחנחנויות לא יצליחו להסוות , שאם רק היינו פה שתינו לבד היו פה מכות. בוודאי יש כאלו שהיו נהנים מהמחזה, אבל אני למקום השני -לא בנויה. כנראה שאופניים זה לא הספורט שלי. המושב הזה קטן מדי בשביל שתינו.
ביום למחרתיים- כבר התפטרתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאחרת, ועוד אחת שהגיע אחריי, פשוט עקפה אותי בדרך לתפקיד הנחשק, והשאירה אותי לטחון סוכריות על הדלפק. אוי, יצא חרוז. יצאתי מהסניף והבטחתי לעצמי לא לחזור, אלא אם כן אצטרך לתקן את הנייד, ואולי גם אז אלך לסניף אחר. במחשבה שנייה אולי אפילו אעבור חברה. למה שהגברת הצעירה תצליח על חשבוני? (שמדי חודש גדל וגדל גם ככה). אולי בכלל אפסיק לדבר בטלפון הסלולארי. ככה אתנקם בכל החברות, וגם אמנע מקצת קרינה שנראה שקצת דפקה לי את השפיות. אולי בכלל אברח מהארץ, אטוס לאיטליה, אעשה קצת קניות, אוציא דיסק, אתפרסם , אקבל תמלוגים, אקים חברה משלי, אבחר לראשות עיר, אולי גם ראשות ממשלה, אציל את העולם משואה אטומית, והיא, מצידי היא יכולה להמשיך להיות מנהלת סניף. (שתיחנק). כנראה שתבוסתנות זה לא הספורט שלי. אני בכל מקרה ,מפרגנת.
