דיוקן עצמי-

התמונה שלי
נראית מצויין, כותבת בינוני.

יום שבת, 12 בפברואר 2011

דייט עם עצמי



המונה דופק. עוד שנה עברה, ט"ו בשבט מאחורינו, התאריך מתקרב ואת לבד. לא שאכפת לך או משהו, תמיד אפשר להגיד שיש את ט"ו באב, שיום האהבה הוא יום של גויים, שיש מבצע של שלוש בעשר על כל השוקולדים בסופר, ושאחד התחביבים שלך זה לישון באלכסון, אבל בסופו של דבר משהו בפנים חסר. את יודעת ששוב לא הצלחת, ושעוד ולנטיינס דיי יעבור בצפייה ישירה ב'חתונה של החבר שלי' או משהו, עם דמעות שליש על הטישו עם הלבבות. לא, לא משהו רומנטי במיוחד, סתם נייר טואלט של MOLETT. רומנטיקה יש רק בסרטים.

תמונה של עצמי בראש, בכיתה ג', יושבת ומסרקת את הברבי עד לנשירה מול מסך הטלוויזיה הכבד, המאיים והמושלג, צופה בסינדרלה, מקנאת בה על הנסיך, על היותה בלונדינית, ונודרת נדר (בלי נדר) שביום שאני מוצאת עקבים מזכוכית הם כל כך שלי.

המשימה לעבור את יום האהבה לא לבד, הולכת ונראית כמשימה בלתי אפשרית. (ויש שכבר עשו על זה סרט). הדייטים כושלים, זה אחרי זה, עם השמן, הרזה, וזה שהוא לא שמן ולא רזה אבל פוזל (וכשהוא אמר לי שאני יפה אני לא יודעת בדיוק למי הוא התכוון), וגם עם ההוא, הבן של החברה של סבתא מהחוג לאירובי, ושהוא 'בדיוק בשבילי' , הייתי צריכה לנחש שהוא קצת גדול עלי, מידה אחת או שניים, עשור אחד או שניים. גם עונת הצייד הזאת יבשה למדי ( על מי אני עובדת, ישראל מתייבשת כל השנה, וגם אני...), זאת אומרת אני באמת שבסדר, אבל זה הם, הם לא מחפשים משהו לכל החיים, ואולי גם פשוט קצת לא קולטים רמזים. כנראה הוא חשב שנתתי לו את המספר שלי על פתק כי אני מחפשת שרברב, או אחד שיתקן לי את הגדר. שיתבגר.

אתרי היכרויות קצת מרגיש לי נואש, כנ"ל ספידייטינג ושאר ערבי פנויים פנויות ממוסדים. קצת עצוב לחשוב או להפנים שהקסם האישי שלך פג ושאת צריכה להיעזר באמצעים חיצוניים. אמנם את גברת, וכל גברת מייחלת לאביר, אבל האגו שלך לא מרשה לך בכל מחיר.

אז הגיע היום, שוב אין לך מספר בזיכרון הטלפון שאם יחייג יעיר לך בבטן פרפרים. שוב החברות, כל אחת עם הנסיך שלה מצפה להפתעה, ואת יושבת על הכורסה בסלון, לבושה בטרנינג ורוד שרחוק מלהידמות לערב המצפה לך, ובוהה בפינה של התקרה, מהזווית שלך זה נראה שאפילו לעכבישים יש זוגיות מהממת.

ואז הפמיניסטית שבך, או אולי הנועזת התחילה לצעוק לך בראש, שתוציאי את הג'וקים מהראש ותביני שגם את יכולה לגרום לעצמך לפרפרים בבטן. ממתי את צריכה נסיך לידך כדי להיות נסיכה,  ומי הוא זה שהכתיב שביום האהבה את צריכה בן זוג? מה אם תהפכי את היום הזה ליום אהבה עצמית? מתי בפעם האחרונה, הענקת לעצמך כמו שהיית מוכנה להעניק לאחרים? כמו שבחיים לפני שאנחנו מארחים אנשים אצלנו אנחנו דואגים שהבית ייראה פיקס, ככה כדאי שלפני שאנחנו מחפשות בן זוג שיתארח בחיינו, נסדר את החיים שלנו, את המחשבות, הראש, הרגשות, ואולי קצת את הפנים, לפני שיבוא האורח שישלים.

אז התחלתי להתרגש. יצאתי לחפש לעצמי בגד יפה והולם שיתאים לאירוע ומחכה רק לי באחת מהחנויות, בכל זאת , לא כל יום יש לך דייט עם עצמך. השמלה השחורה וההורסת שבניתי עליה כל העונה אבל לא היה לי תירוץ , שמחה להתאחד איתי וסיפרה לי שהיא הסתכלה עליי כל פעם כשנכנסתי וחיכתה שירד לי המחיר, זאת אומרת.. הפוך.

חזרתי הביתה, הפשלתי מעצמי את הטרנינג הבינוני, ועשיתי אמבטיה כזו שאני שומרת לאירועים מיוחדים. נרגעתי, נחתי, התלבשתי, נעלתי את ה'טבע נאות' (כי אני הכי יפה כשנוח לי), התאפרתי,  ויצאתי לקפה האהוב עליי, עם חברתי, מחברת הספיראלה  והעט. ישבתי בשולחן הזוגי הפינתי, כזה שמשקיף על הרחוב אבל גם על המראה. הגיע מלצר נאה, שאל אותי מה אני מזמינה, וסוף סוף בלי להתעסק במה יחשוב עליי הדייט הזמנתי 'שוקו, מתוק מתוק, עם קצפת, ושלא יהיה חם מדי'. ישבתי וחשבתי. השוקו הגיע מיד. שתיתי אותו שלוק , שלוק, בלי למהר לשום מקום, אבל גם בלי לפחד לסיים לפני הבחור. תוך כדי כתבתי שורות שלא ידעתי שכתובות בנפשי, מילים נוגעות שהיו חבויות בנבכי ראשי, ומעולם לא הוצאתי אותם לחופשי. כמה זמן בזבזתי  בלהתעסק בתכתיבי החברה. כמה זמן עצרתי את עצמי מלהגשים את חלומותיי ולו רק מפני הפחד שיתנגשו בחלומותיו של אחר ובגלל זה, זה לא יסתדר. ובגלל זה בסוף זה באמת לא הסתדר. הרי גם כשהתורן אהב, לא אותי הוא אהב, ומה שווה בכלל אדם אם לא מתייחס לחלומותיו...

חצות. אין נשיקה, ואין ציפורים באוויר , אבל הצגת חצות היא דרך מצוינת לסגור את הערב. כמעט כל הכיסאות היו פנויים. "איזו שורה תרצי?", שאלה אותי הקופאית בקולנוע. "לא משנה", אמרתי, "העיקר שתהיה זוגית". הקופאית צחקה, איזה כיף זה להיתקל באנשים שיש להם חוש הומור. קומדיה רומנטית, כזו שאפשר לנחש את הסוף ועדיין לדמוע. כשהיה מצחיק צחקתי בקול, כשהיה עצוב ניגבתי בשרוול, וכשהתעייפתי השענתי את הראש לאחור. לא הסיטואציה הכי רומנטית, אבל בהחלט רומנטית מספיק בשביל ליהנות. מי אמר שתמיד חייבים הכי. חוץ מקרבי. ואני לשם  שינוי, יותר במצב רוח של להקת הנח"ל.

נגמר הסרט, הם התאהבו, התחתנו והכתוביות עלו. פתאום גדל לי חיוך על הפרצוף, הכי פרגנתי לשחקנית, קודם כל כי בטח לקח שנה להצליח לעשות את הסצנה שהיא קופצת בפליק-פלאק ערבי מעל המכונית שלו כדי לעצור אותו מלברוח, ושנית כי לכל אחד מגיעה אהבה, וידעתי, אחרי היום הזה שגם שלי תגיע, מתישהו, ויבוא יום ואני לא אצטרך וולנטיינס דיי כדי לחוות אהבה.

היציאה מהמתחם הייתה קצת פחות רומנטית, ריח של פאסט פוד אף פעם לא עשה לי טוב, אבל האוויר הקריר בחוץ היה אצילי, והתאים בדיוק למצב הרוח שלי. ואז שמעתי מאחור קריאה "סליחה! סליחה!", הסתובבתי "כן?" , "שכחת את הצעיף שלך" הוא הכריז, "אוי, זה תמיד קורה לי, תודה" עניתי, "יש לך איך לחזור הביתה?" הוא שאל, "האמת שלא ממש" עניתי, "אני חונה ממש קרוב" הוא יידע, "אוי, מעולה" לא ידעתי מה להגיד, "רוצה שאקח אותך?" הציע, "אני אשמח" חייכתי.

החלפנו טלפונים בסוף הערב, עליתי הביתה, מדהים איך בלי נעלי זכוכית, עם טבע נאות, כשכבר מזמן עברה השעה חצות, האגדה שלי החליטה לקרות. אך יותר מכל ה-האפי אנד הסקתי מהיום הזה הרבה מסקנות. לפעמים גם לבד זו ברכה, לפעמים אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו ולכן מתפלאים על כך שגם אחרים לא. אפשר ליהנות יפה מאוד גם עם עצמך. רק כשאת באמת שלמה עם עצמך, אוהבת את עצמך, ונטולת ציפיות, דווקא אז, כש'הבית' שלך הכי מסודר, יבוא האורח , האביר (ותקווי שאת הסוס הוא יחנה בחוץ, כי במציאות הריח של זה לא משהו).

חבל, עד שהתחלתי להתרגל וליהנות מהבילויים עם עצמי, יש סיכוי שביום האהבה הבא, אני אצטרך לבלות עם מישהו אחר. באהבה. 
J