פיאסקו. השד הנורא. לקחתי על עצמי לכתוב עליו, על הכשלון. אמנם קצת מסוכן ומתגרה מצידי לקרוא בשמו כבר על ההתחלה, אבל אני עוד אופטימית ומקווה להצלחה.
כאלה אנחנו, 'הכותבים', מגלומנים, נרקומנים של הצלחה, גם מי שיטען אחרת. (רק שהוא גם נרקומן של הכחשה). מן ז'אנר כזה של מכורים חוקיים, ויש כאלה שעוד מחמיאים לנו וקוראים לזה תרבות. לא מבינים שהכל נכתב ברעד, רק לקטוף עוד מילה של חסד, לכתוב על קצות האצבעות. רק לא להעיר את המפלצת ההיא, המפלה, ה...
פיאסקו. גם הטובים ביותר יודעים שלא כדאי להתעסק איתו, שהוא גדול עלינו. דיקטטור משופם שהמוזה היא שלו. ברצונו מביא קצת, ברצונו הוא אכזר. וכל נסיון להתעמת עם הגורל - מיותר, כי כשפיאסקו מתעורר, אתה יודע, שהיום כבר לא יחמיאו לך על מה שכתבת, אם בכלל תצליח לסיים, אם בכלל תצליח לכתוב. אמנם התחלת, אבל גם עם רוורס זהיר לא תצליח לסיים בלי לדפוק את האוטו. הרי הנתיב שלו מאוד צר, וקשה להתחמק מהמסלול של ה...
פיאסקו. איך הוא מקבע אותך לתבניות כתיבה מתוחכמות אמנם, אך גם מאבדות את הטעם כבר בפסקה השלישית. אם לא לפני. ואתה כמו טיפש מגלומן - מתנצח. מתווכח. מנסה להציל את זה. את עצמך. את התהילה. את ההצדקה לכך שאתה מחזיק בלוג משלך. מתיימר לכתוב פוסט אחרי פוסט ולהעביר חיים שלמים ובלוג שלם בלעדיו. בלי ה...
פיאסקו. שלא מוותר וממשיך להכתיב לך את הכתיבה גם בפסקה הרביעית.להכשיל לך את ההצלחה .הרי מי יחמיא לך על פוסט כל כך עלוב. כזה שרק מדבר על תוצאות ולא מעניק איזה ערך מוסף ושנון עם תוכן סביר. כזה שגורם לך לרצות למחוק את הכל, להשתיק את הקול, ולא לתת להם לראות את הכשלונות שלך. שאף אחד לא ידע שחיית המחמד שאתה מגדל היא בעצם...
פיאסקו. חמש פסקאות כושלות ופסקת סיום מתבכיינת. זאת הייתה אמורה להיות דווקא כתיבה מעניינת, אבל כנראה הוא שמע שקראתי לו והפך את הפוסט הזה למקובע. כזה הוא הפיאסקו, קוראים לו והוא בא. מרובע. לכאורה פוסט מיותר, שלא מחדש שום דבר, אבל גם מכשלונות אפשר לצמוח. ההפך, זה נותן מוטיבציה בפעם הבאה להצליח. מוטיבציה וכוח. אז את הפוסט הזה אסיים עכשיו לפני שידרדר, כי אין לי מושג כמה נמוך אני יכולה לרדת. לפחות אעשה שלום עם העובדה שאני לא מושלמת ,כמו שצריך לעשות כל יוצר. שלום עם אי-השלמות שלו ועם ה...
פיאסקו.
יופי שלא נכנעת לו! וכתבת:)
השבמחקאהבתי!