בזמן שישנתם.

כמו כל דבר בעולם הזה, גם בני האדם מתחלקים לשני חלקים: הנורמאליים, ואלו שקמים מוקדם בבוקר. גם אלו שקמים מוקדם בבוקר מתחלקים לשני חלקים: אלו שחייבים (ע"ע נורמאליים), ואלו שקמים מוקדם בבוקר. אני מהנורמאליים.סתם שתדעו. ככה זה כשאת קובעת לעצמך את הקריטריונים לשפיות. אני ציפור לילה מוצהרת. פעם עוד הייתי מכחישה, ומסתירה, היום אני בכיף עוקצת לנמנם בצהריים, רק כדי שאהיה ערנית בלילה. הפכתי את היממה שלי, וזה לגיטימי. ונורמאלי. הרבה שנים של 'לבד' בלילה עברו עליי עד שמצאתי ינשופים כמוני. גם הם ניסו להיכנס לתבנית סדר היום המקובלת, אך ללא הצלחה. היום, כשאנחנו כולנו ביחד, זה מרגיש טבעי כמו ללכת בלי חיתול בכלל. המשכימים קום עדיין לא מבינים אותנו וחושבים שאנחנו פסיכים. לפחות אנחנו בקהילת הינשופים מבינים אחד את השני. ככה זה - אחים למדגרה. או אולי לסירה. צרה.

אז לכבודכם, אלה שקמים מוקדם בבוקר, אלה שפותחים עליי עיניים בעבודה כשאני מספרת מתי הלכתי לישון, אלה שמעירים לי על השקים השחורים מתחת לעיניים, אלה שלא מבינים במבטא של דודה 'מה כבר יש לעשות ערים בלילה?', אלה שמאמינים שמי שלא ישן נשאר נמוך ומשתמשים בי כהוכחה, אלה שקוראים לי משוגעת, וגם לכבודך אמא, שתמיד דרשת ממני לישון מוקדם והיום את מסתפקת בלבקש שלא אעשה הרבה רעש כשאני נמצאת, לכבודכם הרמתי את הכפפה, ותיעדתי לילה אחד מיני רבים. היום תגלו את 'הסודות הכמוסים' שלנו, האינסומנים. הנורמאליים בסתר. בואו תראו איך מעבירים לילות כמו שצריך, כי לישון זה ממש פאסה. ומשעמם.


נ.ב הלו"ז המצ"ב מנוסח בלשון ינשוף אך מתאר את לילותיהם של ינשופים וינשופות כאחד.



20:00-22:00 - "הלילה נלך לישון מוקדם".

עוד ערב שגרתי ומלא אופטימיות מאוסה. יש כאלה שרק בשעה כזאת חוזרים מהעבודה, מתחילים להתארגן ולהפוך עצמם לבני אדם בחזרה, יש שבשבילם הערב עוד צעיר והם יוצאים לבלות. בכל מקרה בין אם אתה מאלה ובין אם אתה מאלה, לעתים תרגיש עתיר אנרגיות ביחס לאחרים. אבל זכור שתמיד יש את האנרגטי שבחבורה. בא נגיד שהפעם (ובכל שאר הפעמים) זה אתה. בכל מקרה אלו השעות בהן זר לא יבחין במחלתך ואתה נראה כאחד האדם, חופף לכולם. ולמה שיבחינו? הרי אתה כבר קבעת - הלילה הולכים לישון מוקדם.


22:00-00:00 - "עוד חמש דקות". ו-"עוד חמש דקות."

כן, בלי לשים לב הבית מתחיל לדעוך. לאט לאט כל אחד מסתגר בקונכייה שלו. כשהיינו קטנים זה היה הזמן של החביתה והסלט. היום זה הזמן לחכות שכולם יסיימו את ההתארגנויות. אתה פשוט צריך את השקט שלך, ובאמת, אתה מבטיח לעצמך , כשכולם יסיימו אתה תתארגן. אחרי הכל, אם נהיה כנים, מחר יש בוקר לקום אליו, וכל היום קיטרת שאתה כל כך עייף. לפעמים אפילו תשמע קול קורא לך "לך לישון, מאוחר". אולי מישהו מבחוץ. אולי מתוכך.


00:00-1:00 - "היי יש 'חברים' בטלוויזיה, אולי הפעם יש פרק שעוד לא ראינו".
זה תמיד קורה, בדרך למקלחת. הטלויזיה נשארה נטושה ודולקת על ערוץ 2. בטח אחד מהמתגוררים איתך צפה זמן מה לפני ב'כוכב נולד' או תוכנית חובבת רייטינג אחרת ולא התחשב במשבר האנרגיה הבא על ישראל לטובה. אתה עובר אחרי שאספת את כל הציוד הנדרש למקלחת. וליציאה ממנה. ואז הם צוחקים. הקהל הפיקטיבי של החברים בטלויזיה. אתה מתיישב בטבעיות על הספה וממקם את עצמך על ציר הזמן של הסדרה. רוס ורייצ'ל כבר חברים? מוניקה וצ'נדלר עדיין לא ממש מכירים? אחרי 5 דקות או 300 שניות אתה נכנס לתקופה, משחזר באיזה גיל ראית את הפרק הזה לראשונה, צופה בפרק או שניים תלוי מה משדרים, וצוחק להנאתך במקצב המוכתב מהעריכה. הופך בעצמך לקהל פיקטיבי. צחוק פיקטיבי.


1:00-1:30 - " אי אפשר להתקלח על בטן ריקה".

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" כבר אמרו לפניי. והדרך למקלחת עוברת במטבח. איך אפשר בלי לפתוח את המקרר, את הארון, את הארון ליד הארון , ואת המגירות שבקצה. אחרי שזללת את כל רשימת החיסול שהצבת לעצמך לא לאכול כל הדיאטה (בשכנוע עצמי שבחושך של לילה לא רואים את הקלוריות) אין לך ברירה. טוב נו, תלך לשטוף את עצמך. אולי עם הלכלוך ירדו כמה קילוגרמים.


1:30-2:00 - " הסבון בכה מאוד".

כל אחד והמקלחת שלו. ואיך שהוא אוהב אותה. והשמפו שלו. והדאגות שלו. והשמפו למניעת דאגות שלו. וקשקשים.
והסבון שלו. הלבנדר שלו. הווניל שלו. והמהדורה מיוחדת שלו. והפילינג שלו. והיום שאין לו כח לפילינג. והיום שיש לו כח לפעמיים. והסבון פנים שלו. לעור היבש שלו. לעור השמנוני שלו. לעור הצבוע שלו. אה, אופס, זה השיער. בגלל ריבוי האופציות לקיומה של מקלחת מפנקת לא אוכל להיות גורם מייצג ורשמי. לכן אסתפק בלהגיד שמאז שמשבר המים בא לבקר בארצנו הקטנטונת ורננה רז התחילה להתקלף, אני מתקלחת 2 דקות פחות. מהיום שלפני. ומהיום שלפני. איכשהו יצא שקיצצתי את המקלחת ל10 דקות, ובכל השאר אני מתארגנת.אבל זה צו השעה חייבים לצמצמם כדי שיישארו לגברת הזאת מים לשטוף את הפנים, זה כבר ממש מזעזע.


2:00-4:00 - " מעניין מי מחובר".

עקרונית, אתה יכול ללכת לישון עכשיו. מצפונית , לא. לא נעבוד על עצמנו שמקביל לכל העשיה הנ"ל הפייסבוק שלך היה סגור, אבל עכשיו יש לך זמן לשבת על הפייסבוק ועל המחשב בלי צורך להתנצל על זה. אז זה הזמן לראות את כל הדברים שרצית לראות בעבודה והבוס בדיוק עמד מאחוריך, לענות לכל ההודעות, לאשר בקשות חברות, להדביק שיר של לילה על הקיר, לפתוח מיילים ואולי אפילו סתם לראות סרט בצפייה ישירה ולהפסיק באמצע המתח אחרי 72 (פחות או פחות).

4:00-4:30 - " נעשה כבר לילה לבן. אולי גם כלים וכביסה".

הזמן לא זז , ופתאום נדמה שהשחר לא יפציע לעולם. בשלב זה אני בוחרת לחזור ולנסח את רצף האירועים בלשון נקבה, סתם כי אני מתארת לעצמי שאצל בני המין הסוציומט והעצלן אין דחף לנקיון מאסיבי ב-4 לפנות בוקר. מה גם שלא ראיתי הרבה גברים שחצו את קו ה '4 לפנות בוקר'. עצלנים כבר אמרנו? אז בננים- לילה טוב. בכל מקרה, אם כבר את ערה, כנראה שהלילה לא תלכי לישון ושוב תאלצי להסתפק בשינה רועדת ורצופת באמפרים תוך כדי נסיעה באוטובוס בדרכך לעבודה. את עושה סקירה על הכיורים, עושה כביסה ובכלל מסדרת קצת, עד שאפשר לסדר קצת בשקט. בכל זאת , אחרי כל התדמית המפונקת שאת מגלמת לאור יום, כשאת לבד- את די אוהבת את זה.

4:30-5:00 - "את באה להליכה?".

העייפות כבר עברה ואת מקומה תפסה ההיפראקטיביות המוגזמת. בשלב זה את מתקשרת לחברתך הטובה, גם ינשופה, ומזמינה אותה לסיבוב של שעה על הטיילת העירונית, המאובזרת בחסות 'מכבי שירותי בריאות' או שקר כלשהוא. קבעתן למטה. את יורדת. במדרגות. כדאי להתחיל את ההליכה כבר מעכשיו. חולפת על פני כל הדלתות של כל השכנים. בוחנת את העיתונים בספי הכניסה של כולם. מתי גם לך יהיה כסף לבזבז על מנוי לעיתון אהוב שיפתיע אותך כל בוקר מחדש. זה מנוי לכלכליסט. זה מנוי לידיעות. המוני מצידו. והוא מנוי ל... ידעתי שהוא חובב גברים. וכמובן, איך אפשר בלי הזקנה מהקומה הראשונה ששוב התעצלה להוריד זבל והשאירה את השקית בכניסה. תודה לך. תודה לך על האווירה הנעימה שאת משרה בבניין. בעצם לא. הגעת למטה, נפגשתן. אתן מתחילות ללכת במעלה הרחוב, מדברות ומדברות, הרי בשביל זה תמיד יש לכן כח, לפתע אתן מוצאות את עצמכן מתיישבות על ספסל, למי בכלל יש כח ללכת , ואחרי חמש דקות בהן שתיכן מפהקות לסירוגין אתן מחליטות לחזור הביתה . כמובן שהפעם תעלו במעלית.


5:00-5:30 - "היי, שומעים ת'ציפורים".

עלית בחזרה. והעיניים מתחילות להיעצם. את מנחמת את עצמך שאת רוב הלילה עברת ושבאמת הבוקר קרוב מתמיד. מדליקה טלוויזיה על ערוץ הספורט, ומתחילה לקפץ לך באדישות מול גלעד ינקילביץ' שמשום מה כבר עשר שנים נראה אותו דבר. איך הוא מצליח כל כך הרבה שנים להתעורר כל כך מוקדם. לא שיש לך כח לקפוץ עכשיו , אבל עוד לא שמעת על בן אדם שנרדם בקפיצה , וזה מה שחשוב עכשיו. אולי אם היית קופצת בקצת יותר מרץ כמו הבנות מאחוריו היית נראית כמוהן והיו לך דברים יותר טובים לעשות עכשיו חוץ מלהסתכל עליהן ולקפוץ . הכתוביות רצות . הן באנגלית אז את לא מספיקה במילא לקרוא. הולכת למטבח, ממלאת מים בקומקום, את חייבת קפה שיעורר אותך קצת. מעמידה במקום. לוחצת על הכפתור. מחכה.

7:00-8:00 - "המים רתחו?".

מה זה? מי כיבה ת'טלויזיה? למה אני על הספה? איך פתאום כבר שבע? המים רתחו? בטח כבר התקררו...יופי, בכלל אין מים. כנראה ששוב לא הצלחתי להחזיק מעמד לילה לבן. מה זה הגלגל"צ הזה בפול ווליום על הבוקר? מישהו פה קם עם מצב רוח לא תואם למצב רוח שלי. לא תואם בכלל לזה שעוד לא קמתי. תפסיקו להסתובב כאילו טוב לכם בחיים ואתם מלאים באנרגיות, יש פה אנשים שלא ישנו הלילה. אולי עוד חמש דקות? ועוד חמש דקות? "קומי! מאוחר!" הם צועקים לי. "מאוחר" אמרתי להם."אז לכו לישון!". עצבים של בוקר.



טוב. במחשבה שנייה אחרי שאני כותבת לכם,הלילה שלי הוא כמו הפוסט הזה. ארוך, נמרח, משעמם ומבזבז זמן יקר של שינה ושאר דברים טובים. אז אני יוצאת לעבודה. ממורמרת ועצבנית כמו כל בוקר שבא אחרי ניסיון נואש להישאר ערה. שוב אנמנם בנסיעה, שוב הכרטיסן יעיר אותי, שוב אנקר מול המחשב, ושוב מוסר העבודה שלי יחמיר איתי ולא יאפשר לי להירדם טוטאלית. מזל שבעבודה כמו שלי לפעמים כדאי להיות לא בפוקוס כדי להצליח. בכל מקרה, למרות כל הרעש שעשיתי, אולי בכל זאת הלילה אני אלך לישון מוקדם.
אוי לא... הנה זה מתחיל... :-/

נשיות מתפרצת.

חוץ. יום. מרוץ אופניים- מקצה נשים. עם חליפת הרוח אני מסתובבת כבר מאתמול, כך יכולתי להיות בטוחה שאספיק ללבוש את בגד העינויים הזה בזמן. חבשתי גם קסדה ומגני ברכיים ומרפקים. יותר מגוחך מאיך שאני נראית עכשיו לא נראיתי מאז היום בו למדתי לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר, אבל בתחרות הזאת אני לא לוקחת סיכון. במרוץ הזה אני אנצח.


נשים הן עם תחרותי, ואל תתנו לאף אחת לספר לכם אחרת. עושה רושם שעוד מאז נברא העולם וחוה נבראה אחרי אדם, עסוקה האישה בלהוכיח את עצמה ולהתחרות על המקום הראשון. ומה קורה כשששתי נשים העסוקות בלהוכיח את עצמן נפגשות? השמלות, הנימוסים והאיפור לפעמים יכולים להטעות, אבל מאחוריהם נמצאות קנאה ותחרותיות בכמויות שעלולות להרוג, לפעמים גם את שני הצדדים. מי אמר ימותו הקנאים?.כשמצרפים אסטרוגן בריכוזים גבוהים סביר להניח שיהיו דמעות ושהעניינים יתפוצצו הרבה לפני שתספיקו להגיד נכון טסטוסטרון. אז בסופו של דבר האגו הגברי המדובר הוא בסך הכול אחיה הקטן של הנשיות.


כולן מתכוננות. כל אחת במסלול שלה. השרשרת במקום? כן, היא במקום. הכידון מכוון? כן, הוא מכוון. אני נועצת מבטים נחושים בסובבות אותי. הן דוקרות אותי בחזרה. פרגון אני לא אקבל כאן זה בטוח, כבר עדיף להתעמת עם השטן. אבל היי, למי אכפת? מהמקום הראשון על דוכן המנצחים כולם נראים קטנים. יריית פתיחה מאיימת, ואני מתחילה לפדל...



מודעת דרושים מעולם לא נראתה טוב יותר. דרושה יותר טובה ממני עוד לא נמצאה. אז חייגתי לפרטים אל אחת מחברות התקשורת הסלולאריות אשר הגיעה לעיתות מצוקה ונאלצה להיעזר בשוחד למינהו בכדי לגייס עובדים צעירים אחרי שירות , עם שאיפות ובלי עתיד. הלכתי לסוג של ראיון. סוג של התקבלתי. נראיתי הצלחה מבטיחה. הבטחתי להשתדל והתחלתי לעבוד. כעובדת מן המניין ידעתי שתואר בטלפונים ניידים עוד לא המציאו, אבל אומרים שרזומה חשוב לטפח. איך זה נשמע 'מנהלת סניף'? שווה כרטיס ביקור?


משב הרוח על הפנים, איזו בריזה, והמחשבה על כל הקלוריות שאני שורפת בכלל עושה לי טוב. מפדלת בכל הכח. לא השארתי לי מקום להתייאש ואין ספק שההשקעה משתלמת. אני מתקדמת יפה, מסתכלת קדימה ורואה מסלול ריק שרק קורא לי לחנוך אותו לפני כל השאר. הן רוכבות אחריי, מנסות לצמצם פערים. מרחמת עליהן שנושמות את האבק שאני משאירה . מפסיקה לרחם, באתי לכאן כדי לנצח. משננת לעצמי שאני מקום ראשון, שמקום ראשון אני, שראשון אני מקום, ותוהה לעצמי איזו ורסיה נשמעת הכי טוב. פתאום השחצנות נראית לגיטימית.


שגרה זו שגרה ושחיקה זו שחיקה, אבל אני מעל הכל. עם הרבה מוטיבציה, הרבה אמביציה ושאר מילים לועזיות מיקמתי את עצמי כעובדת המצטיינת חודש אחר חודש. אמנם כל חודש שעבר הזכיר לי שאני עדיין עובדת זוטרה בחברת תקשורת וכמוני יש עוד אלפים, אבל לי זה לא הפריע, כל עוד אני זוטרה מצטיינת. וכך עברו הימים: קיבלתי לקוחות, זללתי את כל הסוכריות בקערה על השולחן, וחזרתי הביתה בידיעה שהנה עבר עוד יום ללא מיצוי עצמי, אבל הזוהר קרוב מתמיד. כמה זמן אפשר להיות עובדת מצטיינת בלי לקבל העלאה בדרגה. זה חייב לבוא מתישהוא. אולי קצת לפני המשיח.


אין לה בושה. מפדלת את עצמה לניצחון על חשבוני, חצופה כזאת. מה היא חושבת? שבורוד היא נראית נשית יותר? מזיעה ממאמץ. מה שבטוח -בטבעיות זה לא בא לה. אולי כן. איך היא מחייכת...איך היא נחושה...נראה שאין לה ספק שתצליח. בטח בגלל זה מצליח לה, נבלה. אני מעלה הילוך אבל זה לא עוזר, רק נראה פתטי במידה שלא הייתה מביישת את פנינה רוזנבלום עם גרנולה חדשה. נראה שאנקדוטת הצב והארנב חוזרת והפעם עם קוקו, סרפן וארבעה גלגלים. ואני, תוך כדי קרב קשה יכולתי רק לפנטז על מה אוכל כדי להתנחם אחרי ההפסד. מן הסתם איזה סופלה שוקולד, גלידת וניל  והרבה קנאה.


אז יום אחד היא הגיעה. עם המדים הכלליים ואישיות מתבלטת שהצליחה להפוך אותי לפחות כריזמטית אפילו בעיני. היא הייתה מחייכת המון ונורא בסדר. למען האמת זה לא הפריע לי עד שנעלמה התמונה שלי מלוח העובד (הזוטר) המצטיין והוחלפה בתמונה (המכוערת) שלה. היא לא ידעה איך לעבוד טוב כמוני אבל תמיד הצליח לה בפוקס .כל מחמאה שקיבלתי איבדה משמעות, איבדה שכיחות, איבדה כוונה. קדושה מעונה. יותר הפריע לי כשחזרה התמונה שלי אל לוח העובד (הזוטר) המצטיין, והיא, היא עברה למשכורת של גדולים, עם כמה אפסים ותארים. הפכה למנהלת סניף, עוד לפני שהספיקה ללמוד איפה השירותים. החלטתי שאין מצב להגיע מחר לעבודה. אין סיכוי שדבר כזה קורה. אבל הם אמרו שאני ממש טובה במה שאני עושה, וששירות לקוחות זה בהחלט התחום שלי, ושכדאי שאני אעשה עם זה משהו, אולי תואר בטלפונים ניידים. בסוף, יום למחרת - הגעתי לעבודה.


"יש לנו זוכה" וזאת לא אני. בלי לחשוב מחשבות מיותרות היא קרעה את הסרט בקו הסיום וקרעה לי את הלב. ראיתי איך החלום שלי מתפרק ביחד עם האופניים שכבר לא הצליחו לסחוב גם אותי וגם את האכזבה. שנאתי אותה. הגעתי למקום השני אבל שנאתי אותה. אצלנו הנשים אין מקום שני, רק מקום ראשון וחוסר פרגון. כל החיוכים לא יצליחו להסתיר, וכל ההתחנחנויות לא יצליחו להסוות , שאם רק היינו פה שתינו לבד היו פה מכות. בוודאי יש כאלו שהיו נהנים מהמחזה, אבל אני למקום השני -לא בנויה. כנראה שאופניים זה לא הספורט שלי. המושב הזה קטן מדי בשביל שתינו.


ביום למחרתיים- כבר התפטרתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאחרת, ועוד אחת שהגיע אחריי, פשוט עקפה אותי בדרך לתפקיד הנחשק, והשאירה אותי לטחון סוכריות על הדלפק. אוי, יצא חרוז. יצאתי מהסניף והבטחתי לעצמי לא לחזור, אלא אם כן אצטרך לתקן את הנייד, ואולי גם אז אלך לסניף אחר. במחשבה שנייה אולי אפילו אעבור חברה. למה שהגברת הצעירה תצליח על חשבוני? (שמדי חודש גדל וגדל גם ככה). אולי בכלל אפסיק לדבר בטלפון הסלולארי. ככה אתנקם בכל החברות, וגם אמנע מקצת קרינה שנראה שקצת דפקה לי את השפיות. אולי בכלל אברח מהארץ, אטוס לאיטליה, אעשה קצת קניות, אוציא דיסק, אתפרסם , אקבל תמלוגים, אקים חברה משלי, אבחר לראשות עיר, אולי גם ראשות ממשלה, אציל את העולם משואה אטומית, והיא, מצידי היא יכולה להמשיך להיות מנהלת סניף. (שתיחנק). כנראה שתבוסתנות זה לא הספורט שלי. אני בכל מקרה ,מפרגנת.