דיוקן עצמי-

התמונה שלי
נראית מצויין, כותבת בינוני.

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

אל תתנו להם ילדים. האמנם?


האצבעות המונות מקרי התעללות של הורים בילדיהם, נגמרו. הן גם עייפו מלהמשיך ולדפדף בעיתונים המדווחים על מקרים נוספים. המציאות הכואבת הולכת ומקבעת את עצמה כפינה יומיומית במדורי החדשות ובאמצעי התקשורת. מציאות המכניסה את הציבור הרחב להיסטריה עצובה, לתהייה על רלוונטיות מודל המשפחה, ועל הזכות הקונצנזואלית של כל בוגר להביא ילד לעולם. זכות האדם למשפחה, להמשכיות, לגדל בן-אדם.

מדי תקופה בתקופתה, מדי אירוע באירועו, נחשפות קריאות הפגנתיות של הציבור, והתבטאויות חריפות מצד טוקבקיסטים ברשת, על הזכות הטריוויאלית להורות. "איך נותנים לבן-אדם כזה לגדל ילד?", "עונש מוות לרוצחי הילדים", "צריך לסרס אותם", "איפה הרווחה כשצריך אותה". ישנו גל הולך וגובר של האשמת המדינה ומוסדותיה במצב הקיים. עימותים חוזרים בנוגע למחויבותה הבלתי ממומשת למנוע התרחשות אירועים כאלו, שרק יהרסו לנו את המורל.

בעין אמוציונלית ניתן להסכים עם דעות אלו. תחושת ההחמצה המוכרת לנו מהשכול השכיח במדינה, והכאב על החיים שנפסקו, מתווספים להיות הקורבן ילד, נרצח, ועוד על ידי אלו שאמורים להגן עליו ביותר (אנטי-תזה מובהקת למודל האידיאלי ביחסי הורים-ילדים). הציבור מתקשה להבין ולסלוח. הציבור רוצה לנקום בכל אלו המערערים לו את סולם הערכים המוסרי. מנגד ציבור מטבעו ידוע כעדר קיצוני ושלוח רסן, שאינו חושב פעמיים, במיוחד כשמדובר בילדים חסרי ישע. מה יחשוב אותו ציבור אם ניקח אותו כמה שנים אחורה למשטרים אפלים יותר?

 אאוגניקה. פילוסופיה חברתית התומכת בהשבחת הדורות על ידי התערבות ברבייה ותורשה. פילוסופיה שסיפקה בסיס לנאציזם. כזו שהיוותה בסיס לעיקור המוני חולים כרונים וחולי נפש בגרמניה. התופעה לא פסחה על  מדינות נאורות נוספות כמו שבדיה, נורווגיה, ושוויץ. מי כמונו, מדינה ניצולת שואה, יכולים להזדעזע מסיפורים כאלה. כבר נכווינו לא פעם מתורות גזע למיניהן וכבר חרטו לנו על הזרוע השמצות. אך תוכניות דומות פעלו גם ביבשות נוספות כמו קנדה וארצות הברית, שם המטרה הופכת להיות חברה מצליחנית ומשכילה. כן בטח. ב-1907 העבירה אינדיאנה חוק המתיר עיקור בכפייה לרפי השכל. התוצאה, 60,000 מעוקרים, וחברה (עאלק) מוצלחת.

מיהו אפוטרופוס האנושות? מי מגדיר ראוי? האם באמת אפשר לאבחן רוצח פוטנציאלי? אותם אלו הקוראים למיונים בדרך להורות, עלולים למצוא את עצמם יום אחד מתחת לרף על פי גורמים מסוימים, אותם קידמו. בסופו של דבר אין תו-תקן לחברה או לשיטות פעולה למיגור נגעים חברתיים. ההיבטים השונים והתפיסות המגוונות בנוגע למציאות צריכות לעלות לדיון. דרך פתרון חייבת להימצא, ומהר. אולי ההצעות הדוגלות בהתערבות המדינה או בהגברת שירותי הרווחה, הן הצודקות. אבל רגע לפני שנשלול מעצמנו את המונופול להחלטה בנוגע להקמת משפחתנו הפרטית, או את האפשרות לעיצוב העתיד, נעצור, נסתכל רגע אחורה, נתחרט, ונסכים עם צ'רצ'יל שהגדיר את הדמוקרטיה כשיטת השלטון הכי גרועה בתולדות האנושות, חוץ מכל שאר האלטרנטיבות.