ברמת המיקרו

הפוסט הזה לא התחיל כאחד עמוק במיוחד, וגם לא ממש בכוונה, על רקע קולות מתפוצצים של פופקורן מהמיקרו במטבח הדירה שלי. כמובן שלא עמדתי לחכות את כל אותן 5 דקות מייגעות ובחרתי לנצל את הזמן בצורה יעילה יותר. משהו בסגנון של לסדר את המיטה, ללכת לשירותים, לבחור באיזה סרט לצפות ושאר פעולות קצרות שאפשר לדחוף בחמש דקות ועדיין להישאר באזור. אבל לא תמיד זה היה כך...

נזכרתי שכשהיינו קטנים, כש'שקיות פופקורן מוכנות שצריך רק להכניס למיקרו' לא היו כל כך נפוצות, אמא שלי הייתה מכינה לנו פופקורן בסיר. אתם יודעים את המתכון: שמן, גרעיני תירס, קצת מלח, וזמן...הרבה זמן. היינו עומדים על השרפרף ליד הכיריים ומרגע שנדלקה האש היינו מחכים. לא היה שעון על הסיר שסופר את השניות, השמן היה צריך לרתוח לאט, והמכסה היה סגור. לא יכולנו לנחש מה קורה בפנים יכולנו לעמוד שם רגעים ארוכים. אבל אז...אז נשמעה הקפיצה הראשונה. אחריה עוד אחת ועוד אחת, ואיך שאנחנו היינו מתרגשים. שמענו את קול הפיצפוצים הערב כאילו היה סימפוניה של מוצרט או לפחות איזה קונצ'רטו קלאסי אחר. היינו מנסים לנחש כמה פיצפוצים יש בשניה, ובדקה, ובכלל...מתי בדיוק צריך להפסיק? מתי כבר כל הגרעינים נפתחו? מתי לכבות את האש ולהרים את המכסה? היינו כל כך קשובים ונהנו מזה. היינו. 

והיום, אין לנו כבר זמן לשום דבר. בשנת 1945 נולד המיקרוגל (ויש שיגידו בשעה טובה) ובאותו יום מתה הסבלנות. משם זה כבר היה עניין של זמן עד שהמיקרוגל יהפוך למכשיר ביתי, נגיש וחסכוני בזמן. וכידוע.. לדור ה-Y אין זמן, או יותר נכון דור המיקרו. וכל החוסך הרי זה משובח. תרבות האינסטנט הפכה את המיקרו מכלי לחימום מזון, לבעל שימושים רחבים יותר. החלו לצאת ספרי בישול ייעודיים למיקרו (ידעתם שאפשר להכין פשטידה או אורז במיקרו?), מוצרים שאפשר להכין רק במיקרו ("לא, אם תנסו לשים את זה על המחבת זה יתייבש לכם"), ואפילו מוצרים מעולמות תוכן אחרים למיקרו- שעווה למיקרו, כרית חימום למיקרו, מיקרו למיקרו...

התחלתי להשתעשע במחשבות. מה אם היינו יכולים להכניס למיקרו דברים אחרים, למשל את התואר? להכניס למיקרו ל-3 דקות ולקבל B.A או למשל את הניקיונות בבית. ויותר מזה... מה אם היינו יכולים להכניס אנשים? ובינינו יש כמה אנשים שאני מוכנה לערוך עליהם את הניסוי הזה ולשאת באחריות על התוצאות (כן.. בדיוק הם...). כמה אנשים מסתובבים בעולם כשיש להם עוד מה ללמוד לפני שמרשים להם להסתובב ככה. שלא נדבר על  אנשים שאנחנו אתם באינטראקציה יומיומית (כאלה שיכולים לפעמים להעיק, וכאלה שרק לפעמים יכולים שלא..): חברים, בוסים בעבודה, לפעמים גם משפחה וכן.. גם בני זוג. אם רק יכולת להכניס אותם למיקרו ל-3 דקות של התבגרות מואצת, יכול להיות שלא היית צריכה לחכות על הפלטה שבת שלמה כמו סיר של צ'ולנט. 

וכמובן, המושא הראשון שהייתי סקרנית להכניס למיקרו. אותי. ואני בטוחה שיש כמה מכם שיצטרפו למשימה (אמא, אני יודעת שאת שם...). יש תהליכים שאני מעדיפה לעבור, יש תהליכים שצריך לעבור, ויש תהליכים שהייתי מעדיפה כבר לעבור ולהיות אחריהם. הרי כל שנה מחדש אני מקווה שכבר התקדמתי, התבגרתי, השתפרתי, התחדשתי, היתדרגתי ותמיד "מופתעת" לגלות, שהנה עברה לה עוד שנה, וכמעט כלום לא השתנה. 

ואולי טוב שכך, כמו דיאטה שמחזיקה מעמד רק כשהיא מתקדמת לאט לאט, כך השינוי האיטי הוא דווקא הכי יציב. ולאן אנחנו ממהרים? יש לנו פה בערך עד מאה ועשרים. ואם נסיים כל כך מוקדם מה יישאר לנו לעשות בשאר הזמן? כל שנה שעוברת, בסופו של דבר כן מבגרת ומשפרת. ובשביל מה אנחנו כאן אם לא בשביל התהליך? כשהולכים לראות הצגה, ונהנים בה, לא רוצים שהיא תיגמר ומה העולם הזה אם לא הצגה גדולה בה אנחנו שחקנים (אמר את זה מישהו שאני לא זוכרת, אז ננחש שהיה סיני). כלומר, את התהליכים האלה אנחנו צריכים ללמוד לאהוב, לזכור ליהנות מהקולות של פצפוצי הפופקורן בסיר, ולהבין שגם להם יש תפקיד. אם נסיים את הכל מהר, לא נזכור כלום מהדרך. ונגיע, אבל נגיע בלי כלום. אז מה יותר חשוב? המטרה? או שאולי דווקא הדרך? 

-"שלום", אמר הנסיך הקטן.

-"שלום", השיב הרוכל.

רוכל זה עסק במכירת גלולות משובחות המרוות את הצימאון, כל הבולע גלולה אחת

לשבוע אינו זקוק עוד לשתייה.

-"למה אתה מוכר זאת?", שאל הנסיך הקטן.

-"גלולות אלה", הסביר הרוכל, "מאפשרות חיסכון ניכר בזמן, מומחים חישבו ומצאו כי בדרך זו

אפשר לחסוך חמישים ושלוש דקות בשבוע".

-"וכי מה עושים בחמישים ושלוש דקות אלו?"

-"יכול אתה לעשות בהם ככל העולה על רוחך".

-"אני כשלעצמי", אמר הנסיך הקטן בליבו, "אילו היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות-

                                     הייתי הולך בנחת אל המעיין".

                                                            

              (הנסיך הקטן/ אנטואן דה סנט-אכזופרי)

איור: גל אלבז

דייט עם עצמי

המונה דופק. עוד שנה עברה, ט"ו בשבט מאחורינו, התאריך מתקרב ואת לבד. לא שאכפת לך או משהו, תמיד אפשר להגיד שיש את ט"ו באב, שיום האהבה הוא יום של גויים, שיש מבצע של שלוש בעשר על כל השוקולדים בסופר, ושאחד התחביבים שלך זה לישון באלכסון, אבל בסופו של דבר משהו בפנים חסר. את יודעת ששוב לא הצלחת, ושעוד ולנטיינס דיי יעבור בצפייה ישירה ב'חתונה של החבר שלי' או משהו, עם דמעות שליש על הטישו עם הלבבות. לא, לא משהו רומנטי במיוחד, סתם נייר טואלט של MOLETT. רומנטיקה יש רק בסרטים.

תמונה של עצמי בראש, בכיתה ג', יושבת ומסרקת את הברבי עד לנשירה מול מסך הטלוויזיה הכבד, המאיים והמושלג, צופה בסינדרלה, מקנאת בה על הנסיך, על היותה בלונדינית, ונודרת נדר (בלי נדר) שביום שאני מוצאת עקבים מזכוכית הם כל כך שלי.

המשימה לעבור את יום האהבה לא לבד, הולכת ונראית כמשימה בלתי אפשרית. (ויש שכבר עשו על זה סרט). הדייטים כושלים, זה אחרי זה, עם השמן, הרזה, וזה שהוא לא שמן ולא רזה אבל פוזל (וכשהוא אמר לי שאני יפה אני לא יודעת בדיוק למי הוא התכוון), וגם עם ההוא, הבן של החברה של סבתא מהחוג לאירובי, ושהוא 'בדיוק בשבילי' , הייתי צריכה לנחש שהוא קצת גדול עלי, מידה אחת או שניים, עשור אחד או שניים. גם עונת הצייד הזאת יבשה למדי ( על מי אני עובדת, ישראל מתייבשת כל השנה, וגם אני...), זאת אומרת אני באמת שבסדר, אבל זה הם, הם לא מחפשים משהו לכל החיים, ואולי גם פשוט קצת לא קולטים רמזים. כנראה הוא חשב שנתתי לו את המספר שלי על פתק כי אני מחפשת שרברב, או אחד שיתקן לי את הגדר. שיתבגר.

אתרי היכרויות קצת מרגיש לי נואש, כנ"ל ספידייטינג ושאר ערבי פנויים פנויות ממוסדים. קצת עצוב לחשוב או להפנים שהקסם האישי שלך פג ושאת צריכה להיעזר באמצעים חיצוניים. אמנם את גברת, וכל גברת מייחלת לאביר, אבל האגו שלך לא מרשה לך בכל מחיר.

אז הגיע היום, שוב אין לך מספר בזיכרון הטלפון שאם יחייג יעיר לך בבטן פרפרים. שוב החברות, כל אחת עם הנסיך שלה מצפה להפתעה, ואת יושבת על הכורסה בסלון, לבושה בטרנינג ורוד שרחוק מלהידמות לערב המצפה לך, ובוהה בפינה של התקרה, מהזווית שלך זה נראה שאפילו לעכבישים יש זוגיות מהממת.

ואז הפמיניסטית שבך, או אולי הנועזת התחילה לצעוק לך בראש, שתוציאי את הג'וקים מהראש ותביני שגם את יכולה לגרום לעצמך לפרפרים בבטן. ממתי את צריכה נסיך לידך כדי להיות נסיכה,  ומי הוא זה שהכתיב שביום האהבה את צריכה בן זוג? מה אם תהפכי את היום הזה ליום אהבה עצמית? מתי בפעם האחרונה, הענקת לעצמך כמו שהיית מוכנה להעניק לאחרים? כמו שבחיים לפני שאנחנו מארחים אנשים אצלנו אנחנו דואגים שהבית ייראה פיקס, ככה כדאי שלפני שאנחנו מחפשות בן זוג שיתארח בחיינו, נסדר את החיים שלנו, את המחשבות, הראש, הרגשות, ואולי קצת את הפנים, לפני שיבוא האורח שישלים.

אז התחלתי להתרגש. יצאתי לחפש לעצמי בגד יפה והולם שיתאים לאירוע ומחכה רק לי באחת מהחנויות, בכל זאת , לא כל יום יש לך דייט עם עצמך. השמלה השחורה וההורסת שבניתי עליה כל העונה אבל לא היה לי תירוץ , שמחה להתאחד איתי וסיפרה לי שהיא הסתכלה עליי כל פעם כשנכנסתי וחיכתה שירד לי המחיר, זאת אומרת.. הפוך.

חזרתי הביתה, הפשלתי מעצמי את הטרנינג הבינוני, ועשיתי אמבטיה כזו שאני שומרת לאירועים מיוחדים. נרגעתי, נחתי, התלבשתי, נעלתי את ה'טבע נאות' (כי אני הכי יפה כשנוח לי), התאפרתי,  ויצאתי לקפה האהוב עליי, עם חברתי, מחברת הספיראלה  והעט. ישבתי בשולחן הזוגי הפינתי, כזה שמשקיף על הרחוב אבל גם על המראה. הגיע מלצר נאה, שאל אותי מה אני מזמינה, וסוף סוף בלי להתעסק במה יחשוב עליי הדייט הזמנתי 'שוקו, מתוק מתוק, עם קצפת, ושלא יהיה חם מדי'. ישבתי וחשבתי. השוקו הגיע מיד. שתיתי אותו שלוק , שלוק, בלי למהר לשום מקום, אבל גם בלי לפחד לסיים לפני הבחור. תוך כדי כתבתי שורות שלא ידעתי שכתובות בנפשי, מילים נוגעות שהיו חבויות בנבכי ראשי, ומעולם לא הוצאתי אותם לחופשי. כמה זמן בזבזתי  בלהתעסק בתכתיבי החברה. כמה זמן עצרתי את עצמי מלהגשים את חלומותיי ולו רק מפני הפחד שיתנגשו בחלומותיו של אחר ובגלל זה, זה לא יסתדר. ובגלל זה בסוף זה באמת לא הסתדר. הרי גם כשהתורן אהב, לא אותי הוא אהב, ומה שווה בכלל אדם אם לא מתייחס לחלומותיו...

חצות. אין נשיקה, ואין ציפורים באוויר , אבל הצגת חצות היא דרך מצוינת לסגור את הערב. כמעט כל הכיסאות היו פנויים. "איזו שורה תרצי?", שאלה אותי הקופאית בקולנוע. "לא משנה", אמרתי, "העיקר שתהיה זוגית". הקופאית צחקה, איזה כיף זה להיתקל באנשים שיש להם חוש הומור. קומדיה רומנטית, כזו שאפשר לנחש את הסוף ועדיין לדמוע. כשהיה מצחיק צחקתי בקול, כשהיה עצוב ניגבתי בשרוול, וכשהתעייפתי השענתי את הראש לאחור. לא הסיטואציה הכי רומנטית, אבל בהחלט רומנטית מספיק בשביל ליהנות. מי אמר שתמיד חייבים הכי. חוץ מקרבי. ואני לשם  שינוי, יותר במצב רוח של להקת הנח"ל.

נגמר הסרט, הם התאהבו, התחתנו והכתוביות עלו. פתאום גדל לי חיוך על הפרצוף, הכי פרגנתי לשחקנית, קודם כל כי בטח לקח שנה להצליח לעשות את הסצנה שהיא קופצת בפליק-פלאק ערבי מעל המכונית שלו כדי לעצור אותו מלברוח, ושנית כי לכל אחד מגיעה אהבה, וידעתי, אחרי היום הזה שגם שלי תגיע, מתישהו, ויבוא יום ואני לא אצטרך וולנטיינס דיי כדי לחוות אהבה.

היציאה מהמתחם הייתה קצת פחות רומנטית, ריח של פאסט פוד אף פעם לא עשה לי טוב, אבל האוויר הקריר בחוץ היה אצילי, והתאים בדיוק למצב הרוח שלי. ואז שמעתי מאחור קריאה "סליחה! סליחה!", הסתובבתי "כן?" , "שכחת את הצעיף שלך" הוא הכריז, "אוי, זה תמיד קורה לי, תודה" עניתי, "יש לך איך לחזור הביתה?" הוא שאל, "האמת שלא ממש" עניתי, "אני חונה ממש קרוב" הוא יידע, "אוי, מעולה" לא ידעתי מה להגיד, "רוצה שאקח אותך?" הציע, "אני אשמח" חייכתי.

החלפנו טלפונים בסוף הערב, עליתי הביתה, מדהים איך בלי נעלי זכוכית, עם טבע נאות, כשכבר מזמן עברה השעה חצות, האגדה שלי החליטה לקרות. אך יותר מכל ה-האפי אנד הסקתי מהיום הזה הרבה מסקנות. לפעמים גם לבד זו ברכה, לפעמים אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו ולכן מתפלאים על כך שגם אחרים לא. אפשר ליהנות יפה מאוד גם עם עצמך. רק כשאת באמת שלמה עם עצמך, אוהבת את עצמך, ונטולת ציפיות, דווקא אז, כש'הבית' שלך הכי מסודר, יבוא האורח , האביר (ותקווי שאת הסוס הוא יחנה בחוץ, כי במציאות הריח של זה לא משהו).

חבל, עד שהתחלתי להתרגל וליהנות מהבילויים עם עצמי, יש סיכוי שביום האהבה הבא, אני אצטרך לבלות עם מישהו אחר. באהבה. 

J

אל תתנו להם ילדים. האמנם?

האצבעות המונות מקרי התעללות של הורים בילדיהם, נגמרו. הן גם עייפו מלהמשיך ולדפדף בעיתונים המדווחים על מקרים נוספים. המציאות הכואבת הולכת ומקבעת את עצמה כפינה יומיומית במדורי החדשות ובאמצעי התקשורת. מציאות המכניסה את הציבור הרחב להיסטריה עצובה, לתהייה על רלוונטיות מודל המשפחה, ועל הזכות הקונצנזואלית של כל בוגר להביא ילד לעולם. זכות האדם למשפחה, להמשכיות, לגדל בן-אדם.

מדי תקופה בתקופתה, מדי אירוע באירועו, נחשפות קריאות הפגנתיות של הציבור, והתבטאויות חריפות מצד טוקבקיסטים ברשת, על הזכות הטריוויאלית להורות. "איך נותנים לבן-אדם כזה לגדל ילד?", "עונש מוות לרוצחי הילדים", "צריך לסרס אותם", "איפה הרווחה כשצריך אותה". ישנו גל הולך וגובר של האשמת המדינה ומוסדותיה במצב הקיים. עימותים חוזרים בנוגע למחויבותה הבלתי ממומשת למנוע התרחשות אירועים כאלו, שרק יהרסו לנו את המורל.

בעין אמוציונלית ניתן להסכים עם דעות אלו. תחושת ההחמצה המוכרת לנו מהשכול השכיח במדינה, והכאב על החיים שנפסקו, מתווספים להיות הקורבן ילד, נרצח, ועוד על ידי אלו שאמורים להגן עליו ביותר (אנטי-תזה מובהקת למודל האידיאלי ביחסי הורים-ילדים). הציבור מתקשה להבין ולסלוח. הציבור רוצה לנקום בכל אלו המערערים לו את סולם הערכים המוסרי. מנגד ציבור מטבעו ידוע כעדר קיצוני ושלוח רסן, שאינו חושב פעמיים, במיוחד כשמדובר בילדים חסרי ישע. מה יחשוב אותו ציבור אם ניקח אותו כמה שנים אחורה למשטרים אפלים יותר?

 אאוגניקה. פילוסופיה חברתית התומכת בהשבחת הדורות על ידי התערבות ברבייה ותורשה. פילוסופיה שסיפקה בסיס לנאציזם. כזו שהיוותה בסיס לעיקור המוני חולים כרונים וחולי נפש בגרמניה. התופעה לא פסחה על  מדינות נאורות נוספות כמו שבדיה, נורווגיה, ושוויץ. מי כמונו, מדינה ניצולת שואה, יכולים להזדעזע מסיפורים כאלה. כבר נכווינו לא פעם מתורות גזע למיניהן וכבר חרטו לנו על הזרוע השמצות. אך תוכניות דומות פעלו גם ביבשות נוספות כמו קנדה וארצות הברית, שם המטרה הופכת להיות חברה מצליחנית ומשכילה. כן בטח. ב-1907 העבירה אינדיאנה חוק המתיר עיקור בכפייה לרפי השכל. התוצאה, 60,000 מעוקרים, וחברה (עאלק) מוצלחת.

מיהו אפוטרופוס האנושות? מי מגדיר ראוי? האם באמת אפשר לאבחן רוצח פוטנציאלי? אותם אלו הקוראים למיונים בדרך להורות, עלולים למצוא את עצמם יום אחד מתחת לרף על פי גורמים מסוימים, אותם קידמו. בסופו של דבר אין תו-תקן לחברה או לשיטות פעולה למיגור נגעים חברתיים. ההיבטים השונים והתפיסות המגוונות בנוגע למציאות צריכות לעלות לדיון. דרך פתרון חייבת להימצא, ומהר. אולי ההצעות הדוגלות בהתערבות המדינה או בהגברת שירותי הרווחה, הן הצודקות. אבל רגע לפני שנשלול מעצמנו את המונופול להחלטה בנוגע להקמת משפחתנו הפרטית, או את האפשרות לעיצוב העתיד, נעצור, נסתכל רגע אחורה, נתחרט, ונסכים עם צ'רצ'יל שהגדיר את הדמוקרטיה כשיטת השלטון הכי גרועה בתולדות האנושות, חוץ מכל שאר האלטרנטיבות. 

דיאט פוסט

.האמת היא שהפוסט הזה יושב לי בבטן כבר הרבה זמן, אבל חשבתי שדווקא אחרי החגים וההמולה זה הזמן לדבר על דיאטות.  אז נכון שעבר קצת זמן מאז שחלפו החגים ועד שהרמתי את הכפפה, אבל תמיד זה שייך לדבר על דיאטות. זאת אומרת, ממחר.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני בדיאטה. לפעמים נדמה לי שלמדתי להגיד חסה עוד לפני שהצלחתי להגיד 'אבא', 'אמא' ו'במבה' באופן המקובל. זה לא שכל חיי סבלתי מאחוזי שומן מיותרים, דווקא חוויתי במשך חיי המתומצתים את כל שלבי מדד ה BMI , מעודף המשקל (הקל) ועד לתת תזונה בולט לעין. אבל ברגע שפגשתי אותה, את הדיאטה, לא הצלחתי לראות את עצמי בלעדיה. התמכרתי. התמכרתי ללהגביל את עצמי.בכל זאת זה מגיע לי.

'הערכה עצמית' היא בעיה של הדור. במין האנושי, ובמין הנשי בפרט, מתקיים איזשהו מרדף אחרי תדמית מושלמת, שדרך אגב אף פעם לא תהיה דומה לך. צורך מוגזם כזה לסמן V על מטרות. וכשמגיעים למטרות האלו תמיד יהיו עוד מטרות, שתמיד יהיו 'טובות יותר' מהמטרות הקודמות.

קשה למצוא אישה שתגיד שהיא שלמה עם עצמה בצורה מוחלטת. גם אם היא קורנת, זוהרת ואסרטיבית כלפי חוץ , תמיד יהיה שם, רגע אחד מול המראה , שבו היא תעצור לרגע ותגבש עם עצמה עמדה לגבי עצמה. תמיד יהיה שם איזה משהו שהיה אפשר להסתדר יותר יותר טוב בלעדיו. נקודה, שערה, צמיג.

אבל לא משנה מה הבעיה, הפתרון תמיד יהיה דיאטה. דיאטה כזו או אחרת שתפתור את כל הבעיות בחיים, כולל את היותך מאושרת. כי המלפפון והיוגורט נטול אחוזי השומן, הם מה שיעשו אותך לבן אדם טוב יותר , יפה יותר...ואומלל יותר. כי כשההוא שם למעלה ברא אותנו ואת כל האוכל הזה אני לא חושבת שהוא תיכנן שנסתפק בעגבניות שרי כנשנוש. אבל מה לעשות, איזה אדיוט אחד מפעם לימד אותנו שבשביל יופי צריך לסבול...או אה אם הייתי רואה אותו עכשיו איזה סבל הייתי גורמת לו, בטח אחרי הוא היה נראה מינימום כמו בראד פיט.

כי אנחנו הנשים, השבריריות, העדינות, הנשיות, חסרות הבטחון, נהנות לשבת עם צלוליטיס שיכול לדגמן לפרסומת של מכון יופי (כמובן לחלק של הלפני...), עם כמות צמיגים שמקנה לנו את הזכות לפתוח מוסך, ועם קופסת יוגורט שעליה אישה מחייכת שמשקפת בדיוק איך אנחנו לא נראות ברגע זה ולצפות במסך, לראות בעיתון, ולפנטז על להיראות כמוהן. הנשים האלו. המפורסמות. היפות. לראות ולסבול. שוב לסבול.

כי ככה הם חינכו אותנו, הם אמרו לנו שהן, הן המודל לחיקוי, הטופ מודל, וכל מי שלא נראית ככה, סוללת אדם, וקשר בינה לבין נשיות פשוט לא קיים. גם אם ממש תחפשי, לפחות לא בסוכנות שלהם.

אז אני אומרת לעצמי, את יודעת מה? יום יבוא ואת תיהי שם. במסך הזה. במסך הגדול. עם מיקורפון ביד את תעמדיי שם ותסבירי לכולם שזה לא נכון. שהנורמה היא תוצאה של כולם ולא של מי ששם. ושהיופי הוא מגוון. וש-אל תסתכל בקנקן. ושגם מישהו מלא יכול להיות דוגמן. ושגם הוא בן אדם, מצויין.

אבל אני יודעת בפנים שלא אצליח להיות שם בלי להיראות כמוהם. ויש כאלו שאומרים שהמטרה מקדשת את האמצעים. אז טחנתי חבילת שוקולד לבן עם עוגיות. ועוד אחת. ועוד.  ציחצחתי שיניים. לקחתי מלפפון ביד, נתתי לו ביס, והתחלתי באימונים - " ערב טוב לכל הצופים , כאן אני , והתחזית היא... ממחר- דיאטה.  " :)

כשאתם איתי- פשוט תהיו איתי.

(1)

לאחרונה עלה קמפיין של לשכת הפרסום הממשלתית ובו הוא מתריע מפני שימוש בטלפונים ניידים בזמן הנהיגה, בטענה שכשהנייד שלך ביד אתה לא באוטו. אז אומנם יש שיחלקו עליהם ויטענו שהם נוהגים פצצה גם עם רגל מעץ, יש שיגידו שהמודעה לעיתון לא מספיק ברורה ומבהירה שהאישו הוא סביב הניידים, ויש שיגידו שהספוטים של הקמפיין ברדיו נשמעים כמו..."אוי אוי אוי, אתמול חברה שלך אספה אותך לעבודה, נכנסת לרכב, התחלתן ליסוע, פתאום היא קיבלה מסרון SMS והופ נעלמה. המכונית המשיכה ליסוע בלי נהג, צעקת לה 'מירי! איפה את?!', ואז שניה לפני שהתנגשתן ברכב שלפניכן, היא חזרה." טוב נו, לא נתחיל להיות ציניים ולהגיד שזה בגלל שהייתן שתי נשים , ברכב, ואין שום קשר בין ה'כמעט התנגשות' לשימוש בSMS.

(2)

אז בתור נקודת ביניים נסכם בכללי את הקמפיין- סרטים חזקים. ספוטים לרדיו לא אמינים, מודעה קצת לא מובנת והרבה חילוקי דעות. אבל מסר אחד מתוך הקמפיין הזה אני יכולה להוציא כקונצנזוס. הטלפונים הניידים האלה, באמת גורמים לכם קצת לא להיות באוטו. אז עם קריאייטיב (נחמד) שלפחות משרת את המטרה, ופימפומים חוזרים ונשנים במדיה המגוונת , ידעו כל ינוק וינוקה כי ניידים בנהיגה מסכנים חיים, וכשהם ינהגו (או ההורים) כדאי שהם פשוט ינהגו. וזהו.

(3)

אז מה יש לי לחדש חוץ מלהסכים עם המסר ולעזור לפמפום הנמשך שלו גם בהקדשת פוסט בבלוג שלי? אה כן, רציתי להוסיף שזה לא רק בנהיגה. רציתי להגיד לכם, אלו שמסתובבים לידי, שמאז שהגיעו הטלפונים הסלולריים לעולם, אתם כבר לא באמת שם. אתם לא איפה שאתם. בעצם, מה אני מטיפה, גם אני הפכתי לכזאת. איך אומרים הזקנים? מחלה של הדור.

(4)

כמה פעמים אתם מוצאים את עצמכם נמצאים במסיבה, אסיפה משפחתית, אירוע חברתי ולוחצים באמוק על מקשי הנייד שלכם, מה השעה, יש הודעה, אולי יש טלפון בדרך. ולא די בזה, אם אף אחד מהנ"ל לא מגיע אתם לא מהססים ומתחילים להתקשר. מי מאיתנו לא חזה בימיו באחד מההתקהלויות הקודמות מחול של אנשים מדברים בטלפונים הניידים שלהם מסתובבים מפה לשם ומדברים על כלום, העיקר לא להיות בפנים, לא להיתקל באנשים. הפכנו את העולם לכפר גלובאלי, אבל וירטואלי. ונעדיף תמיד לתקשר עם כולם, העיקר לא עם אלה שלידנו.

(5)

מתי בפעם האחרונה חזרתם הביתה והייתם עם המשפחה בלי לחשוב על מתי תתחברו לפייסבוק, מתי בפעם האחרונה העברתם זמן פנוי בעבודה בשיחות על הא ודא עם חבריכם למשרד ולא בגלישה במיילים , מתי בפעם האחרונה נסעתם באוטובוס ונהניתם מהנוף , מהנסיעה, ואולי לפעמים בשיחה מפתיעה עם שותפכם לספסל, מתי בפעם האחרונה נסעתם באוטובוס ולא דיברתם בנייד ? (ולא, כשנרדמתם בדרך לטיול בגולן זה לא נחשב.) מתי בפעם האחרונה יצרתם אינטראקציה עם המוכרת במכולת ולא שילמתם לה תוך כדי שיחה עם החברה בין הסיפור על מה עשיתן אתמול לבין הדיון מה עושים היום בערב? ולמי לא קרה ששוחח עם חבר בטלפון והשיחה הייתה קולחת וכשנפגש איתו התקשה לספר ולשתף? אתם יודעים מה? איבדנו צלם אנוש. פשוט ככה. התרגלנו לדבר עם מכשירים סלולריים ולא עם בני אדם. שנתבייש לנו.

(6 ואחרון. לצפיה בסרטון המלא לחצו כאן)

אז אני קוראת לכם, אלו שקוראים אותי, בואו ננסה להיגמל מזה. לא נתייחס לעובדה שהטלפונים הניידים מלאים בקרינה מסוכנת , לא בריאים לגוף וגורמים לבעיות רפואיות. רק נחשוב על כל הנגעים החברתיים שהם מפתחים אצלנו , את כל ההפרעות האישיות והנפשיות שהם מקיימים אצלנו. הפחד מלהיות עם עצמנו לבד, הפחד להיות עם אחרים לבד, והפחד להיות עם אחרים. בואו ניקח את עצמנו בידיים, לפני שנלך עם הנייד גם לשירותים (לא שאין כאלו שכבר עושים את זה). בואו נחליט פעם אחת לפני שאנחנו נופלים לזה , שהפעם לא. הפעם נתאפק. אני בטוחה שלאט לאט זה ישפיע, ושנגלה הרבה דברים אחרים, יפים וטובים, שלא ראינו כי 'שיחת הטלפון' הסתירה. אני אישית מתחילה , מקווה שגם אתם . אז דברו בזהירות, סעו בזהירות . וזכרו - כשאתם נוהגים , פשוט תנהגו.

קישורים רלוונטיים לקמפיין ברשת :
1. כשאתם נוהגים פשוט תנהגו- מזבלה. - הקמפיין המלא.
2. פורטל השירותים והמידע הממשלתי.

כשלון מולד.

פיאסקו. השד הנורא. לקחתי על עצמי לכתוב עליו, על הכשלון. אמנם קצת מסוכן ומתגרה מצידי לקרוא בשמו כבר על ההתחלה, אבל אני עוד אופטימית ומקווה להצלחה.
כאלה אנחנו, 'הכותבים', מגלומנים, נרקומנים של הצלחה, גם מי שיטען אחרת. (רק שהוא גם נרקומן של הכחשה). מן ז'אנר כזה של מכורים חוקיים, ויש כאלה שעוד מחמיאים לנו וקוראים לזה תרבות. לא מבינים שהכל נכתב ברעד, רק לקטוף עוד מילה של חסד, לכתוב על קצות האצבעות. רק לא להעיר את המפלצת ההיא, המפלה, ה...

פיאסקו. גם הטובים ביותר יודעים שלא כדאי להתעסק איתו, שהוא גדול עלינו. דיקטטור משופם שהמוזה היא שלו. ברצונו מביא קצת, ברצונו הוא אכזר. וכל נסיון להתעמת עם הגורל - מיותר, כי כשפיאסקו מתעורר, אתה יודע, שהיום כבר לא יחמיאו לך על מה שכתבת, אם בכלל תצליח לסיים, אם בכלל תצליח לכתוב. אמנם התחלת, אבל גם עם רוורס זהיר לא תצליח לסיים בלי לדפוק את האוטו. הרי הנתיב שלו מאוד צר, וקשה להתחמק מהמסלול של ה...

פיאסקו. איך הוא מקבע אותך לתבניות כתיבה מתוחכמות אמנם, אך גם מאבדות את הטעם כבר בפסקה השלישית. אם לא לפני. ואתה כמו טיפש מגלומן - מתנצח. מתווכח. מנסה להציל את זה. את עצמך. את התהילה. את ההצדקה לכך שאתה מחזיק בלוג משלך. מתיימר לכתוב פוסט אחרי פוסט ולהעביר חיים שלמים ובלוג שלם בלעדיו. בלי ה...

פיאסקו. שלא מוותר וממשיך להכתיב לך את הכתיבה גם בפסקה הרביעית.להכשיל לך את ההצלחה .הרי מי יחמיא לך על פוסט כל כך עלוב. כזה שרק מדבר על תוצאות ולא מעניק איזה ערך מוסף ושנון עם תוכן סביר. כזה שגורם לך לרצות למחוק את הכל, להשתיק את הקול, ולא לתת להם לראות את הכשלונות שלך. שאף אחד לא ידע שחיית המחמד שאתה מגדל היא בעצם...

פיאסקו. חמש פסקאות כושלות ופסקת סיום מתבכיינת. זאת הייתה אמורה להיות דווקא כתיבה מעניינת, אבל כנראה הוא שמע שקראתי לו והפך את הפוסט הזה למקובע. כזה הוא הפיאסקו, קוראים לו והוא בא. מרובע. לכאורה פוסט מיותר, שלא מחדש שום דבר, אבל גם מכשלונות אפשר לצמוח. ההפך, זה נותן מוטיבציה בפעם הבאה להצליח. מוטיבציה וכוח. אז את הפוסט הזה אסיים עכשיו לפני שידרדר, כי אין לי מושג כמה נמוך אני יכולה לרדת. לפחות אעשה שלום עם העובדה שאני לא מושלמת ,כמו שצריך לעשות כל יוצר. שלום עם אי-השלמות שלו ועם ה...

פיאסקו.

בזמן שישנתם.

כמו כל דבר בעולם הזה, גם בני האדם מתחלקים לשני חלקים: הנורמאליים, ואלו שקמים מוקדם בבוקר. גם אלו שקמים מוקדם בבוקר מתחלקים לשני חלקים: אלו שחייבים (ע"ע נורמאליים), ואלו שקמים מוקדם בבוקר. אני מהנורמאליים.סתם שתדעו. ככה זה כשאת קובעת לעצמך את הקריטריונים לשפיות. אני ציפור לילה מוצהרת. פעם עוד הייתי מכחישה, ומסתירה, היום אני בכיף עוקצת לנמנם בצהריים, רק כדי שאהיה ערנית בלילה. הפכתי את היממה שלי, וזה לגיטימי. ונורמאלי. הרבה שנים של 'לבד' בלילה עברו עליי עד שמצאתי ינשופים כמוני. גם הם ניסו להיכנס לתבנית סדר היום המקובלת, אך ללא הצלחה. היום, כשאנחנו כולנו ביחד, זה מרגיש טבעי כמו ללכת בלי חיתול בכלל. המשכימים קום עדיין לא מבינים אותנו וחושבים שאנחנו פסיכים. לפחות אנחנו בקהילת הינשופים מבינים אחד את השני. ככה זה - אחים למדגרה. או אולי לסירה. צרה.

אז לכבודכם, אלה שקמים מוקדם בבוקר, אלה שפותחים עליי עיניים בעבודה כשאני מספרת מתי הלכתי לישון, אלה שמעירים לי על השקים השחורים מתחת לעיניים, אלה שלא מבינים במבטא של דודה 'מה כבר יש לעשות ערים בלילה?', אלה שמאמינים שמי שלא ישן נשאר נמוך ומשתמשים בי כהוכחה, אלה שקוראים לי משוגעת, וגם לכבודך אמא, שתמיד דרשת ממני לישון מוקדם והיום את מסתפקת בלבקש שלא אעשה הרבה רעש כשאני נמצאת, לכבודכם הרמתי את הכפפה, ותיעדתי לילה אחד מיני רבים. היום תגלו את 'הסודות הכמוסים' שלנו, האינסומנים. הנורמאליים בסתר. בואו תראו איך מעבירים לילות כמו שצריך, כי לישון זה ממש פאסה. ומשעמם.


נ.ב הלו"ז המצ"ב מנוסח בלשון ינשוף אך מתאר את לילותיהם של ינשופים וינשופות כאחד.



20:00-22:00 - "הלילה נלך לישון מוקדם".

עוד ערב שגרתי ומלא אופטימיות מאוסה. יש כאלה שרק בשעה כזאת חוזרים מהעבודה, מתחילים להתארגן ולהפוך עצמם לבני אדם בחזרה, יש שבשבילם הערב עוד צעיר והם יוצאים לבלות. בכל מקרה בין אם אתה מאלה ובין אם אתה מאלה, לעתים תרגיש עתיר אנרגיות ביחס לאחרים. אבל זכור שתמיד יש את האנרגטי שבחבורה. בא נגיד שהפעם (ובכל שאר הפעמים) זה אתה. בכל מקרה אלו השעות בהן זר לא יבחין במחלתך ואתה נראה כאחד האדם, חופף לכולם. ולמה שיבחינו? הרי אתה כבר קבעת - הלילה הולכים לישון מוקדם.


22:00-00:00 - "עוד חמש דקות". ו-"עוד חמש דקות."

כן, בלי לשים לב הבית מתחיל לדעוך. לאט לאט כל אחד מסתגר בקונכייה שלו. כשהיינו קטנים זה היה הזמן של החביתה והסלט. היום זה הזמן לחכות שכולם יסיימו את ההתארגנויות. אתה פשוט צריך את השקט שלך, ובאמת, אתה מבטיח לעצמך , כשכולם יסיימו אתה תתארגן. אחרי הכל, אם נהיה כנים, מחר יש בוקר לקום אליו, וכל היום קיטרת שאתה כל כך עייף. לפעמים אפילו תשמע קול קורא לך "לך לישון, מאוחר". אולי מישהו מבחוץ. אולי מתוכך.


00:00-1:00 - "היי יש 'חברים' בטלוויזיה, אולי הפעם יש פרק שעוד לא ראינו".
זה תמיד קורה, בדרך למקלחת. הטלויזיה נשארה נטושה ודולקת על ערוץ 2. בטח אחד מהמתגוררים איתך צפה זמן מה לפני ב'כוכב נולד' או תוכנית חובבת רייטינג אחרת ולא התחשב במשבר האנרגיה הבא על ישראל לטובה. אתה עובר אחרי שאספת את כל הציוד הנדרש למקלחת. וליציאה ממנה. ואז הם צוחקים. הקהל הפיקטיבי של החברים בטלויזיה. אתה מתיישב בטבעיות על הספה וממקם את עצמך על ציר הזמן של הסדרה. רוס ורייצ'ל כבר חברים? מוניקה וצ'נדלר עדיין לא ממש מכירים? אחרי 5 דקות או 300 שניות אתה נכנס לתקופה, משחזר באיזה גיל ראית את הפרק הזה לראשונה, צופה בפרק או שניים תלוי מה משדרים, וצוחק להנאתך במקצב המוכתב מהעריכה. הופך בעצמך לקהל פיקטיבי. צחוק פיקטיבי.


1:00-1:30 - " אי אפשר להתקלח על בטן ריקה".

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" כבר אמרו לפניי. והדרך למקלחת עוברת במטבח. איך אפשר בלי לפתוח את המקרר, את הארון, את הארון ליד הארון , ואת המגירות שבקצה. אחרי שזללת את כל רשימת החיסול שהצבת לעצמך לא לאכול כל הדיאטה (בשכנוע עצמי שבחושך של לילה לא רואים את הקלוריות) אין לך ברירה. טוב נו, תלך לשטוף את עצמך. אולי עם הלכלוך ירדו כמה קילוגרמים.


1:30-2:00 - " הסבון בכה מאוד".

כל אחד והמקלחת שלו. ואיך שהוא אוהב אותה. והשמפו שלו. והדאגות שלו. והשמפו למניעת דאגות שלו. וקשקשים.
והסבון שלו. הלבנדר שלו. הווניל שלו. והמהדורה מיוחדת שלו. והפילינג שלו. והיום שאין לו כח לפילינג. והיום שיש לו כח לפעמיים. והסבון פנים שלו. לעור היבש שלו. לעור השמנוני שלו. לעור הצבוע שלו. אה, אופס, זה השיער. בגלל ריבוי האופציות לקיומה של מקלחת מפנקת לא אוכל להיות גורם מייצג ורשמי. לכן אסתפק בלהגיד שמאז שמשבר המים בא לבקר בארצנו הקטנטונת ורננה רז התחילה להתקלף, אני מתקלחת 2 דקות פחות. מהיום שלפני. ומהיום שלפני. איכשהו יצא שקיצצתי את המקלחת ל10 דקות, ובכל השאר אני מתארגנת.אבל זה צו השעה חייבים לצמצמם כדי שיישארו לגברת הזאת מים לשטוף את הפנים, זה כבר ממש מזעזע.


2:00-4:00 - " מעניין מי מחובר".

עקרונית, אתה יכול ללכת לישון עכשיו. מצפונית , לא. לא נעבוד על עצמנו שמקביל לכל העשיה הנ"ל הפייסבוק שלך היה סגור, אבל עכשיו יש לך זמן לשבת על הפייסבוק ועל המחשב בלי צורך להתנצל על זה. אז זה הזמן לראות את כל הדברים שרצית לראות בעבודה והבוס בדיוק עמד מאחוריך, לענות לכל ההודעות, לאשר בקשות חברות, להדביק שיר של לילה על הקיר, לפתוח מיילים ואולי אפילו סתם לראות סרט בצפייה ישירה ולהפסיק באמצע המתח אחרי 72 (פחות או פחות).

4:00-4:30 - " נעשה כבר לילה לבן. אולי גם כלים וכביסה".

הזמן לא זז , ופתאום נדמה שהשחר לא יפציע לעולם. בשלב זה אני בוחרת לחזור ולנסח את רצף האירועים בלשון נקבה, סתם כי אני מתארת לעצמי שאצל בני המין הסוציומט והעצלן אין דחף לנקיון מאסיבי ב-4 לפנות בוקר. מה גם שלא ראיתי הרבה גברים שחצו את קו ה '4 לפנות בוקר'. עצלנים כבר אמרנו? אז בננים- לילה טוב. בכל מקרה, אם כבר את ערה, כנראה שהלילה לא תלכי לישון ושוב תאלצי להסתפק בשינה רועדת ורצופת באמפרים תוך כדי נסיעה באוטובוס בדרכך לעבודה. את עושה סקירה על הכיורים, עושה כביסה ובכלל מסדרת קצת, עד שאפשר לסדר קצת בשקט. בכל זאת , אחרי כל התדמית המפונקת שאת מגלמת לאור יום, כשאת לבד- את די אוהבת את זה.

4:30-5:00 - "את באה להליכה?".

העייפות כבר עברה ואת מקומה תפסה ההיפראקטיביות המוגזמת. בשלב זה את מתקשרת לחברתך הטובה, גם ינשופה, ומזמינה אותה לסיבוב של שעה על הטיילת העירונית, המאובזרת בחסות 'מכבי שירותי בריאות' או שקר כלשהוא. קבעתן למטה. את יורדת. במדרגות. כדאי להתחיל את ההליכה כבר מעכשיו. חולפת על פני כל הדלתות של כל השכנים. בוחנת את העיתונים בספי הכניסה של כולם. מתי גם לך יהיה כסף לבזבז על מנוי לעיתון אהוב שיפתיע אותך כל בוקר מחדש. זה מנוי לכלכליסט. זה מנוי לידיעות. המוני מצידו. והוא מנוי ל... ידעתי שהוא חובב גברים. וכמובן, איך אפשר בלי הזקנה מהקומה הראשונה ששוב התעצלה להוריד זבל והשאירה את השקית בכניסה. תודה לך. תודה לך על האווירה הנעימה שאת משרה בבניין. בעצם לא. הגעת למטה, נפגשתן. אתן מתחילות ללכת במעלה הרחוב, מדברות ומדברות, הרי בשביל זה תמיד יש לכן כח, לפתע אתן מוצאות את עצמכן מתיישבות על ספסל, למי בכלל יש כח ללכת , ואחרי חמש דקות בהן שתיכן מפהקות לסירוגין אתן מחליטות לחזור הביתה . כמובן שהפעם תעלו במעלית.


5:00-5:30 - "היי, שומעים ת'ציפורים".

עלית בחזרה. והעיניים מתחילות להיעצם. את מנחמת את עצמך שאת רוב הלילה עברת ושבאמת הבוקר קרוב מתמיד. מדליקה טלוויזיה על ערוץ הספורט, ומתחילה לקפץ לך באדישות מול גלעד ינקילביץ' שמשום מה כבר עשר שנים נראה אותו דבר. איך הוא מצליח כל כך הרבה שנים להתעורר כל כך מוקדם. לא שיש לך כח לקפוץ עכשיו , אבל עוד לא שמעת על בן אדם שנרדם בקפיצה , וזה מה שחשוב עכשיו. אולי אם היית קופצת בקצת יותר מרץ כמו הבנות מאחוריו היית נראית כמוהן והיו לך דברים יותר טובים לעשות עכשיו חוץ מלהסתכל עליהן ולקפוץ . הכתוביות רצות . הן באנגלית אז את לא מספיקה במילא לקרוא. הולכת למטבח, ממלאת מים בקומקום, את חייבת קפה שיעורר אותך קצת. מעמידה במקום. לוחצת על הכפתור. מחכה.

7:00-8:00 - "המים רתחו?".

מה זה? מי כיבה ת'טלויזיה? למה אני על הספה? איך פתאום כבר שבע? המים רתחו? בטח כבר התקררו...יופי, בכלל אין מים. כנראה ששוב לא הצלחתי להחזיק מעמד לילה לבן. מה זה הגלגל"צ הזה בפול ווליום על הבוקר? מישהו פה קם עם מצב רוח לא תואם למצב רוח שלי. לא תואם בכלל לזה שעוד לא קמתי. תפסיקו להסתובב כאילו טוב לכם בחיים ואתם מלאים באנרגיות, יש פה אנשים שלא ישנו הלילה. אולי עוד חמש דקות? ועוד חמש דקות? "קומי! מאוחר!" הם צועקים לי. "מאוחר" אמרתי להם."אז לכו לישון!". עצבים של בוקר.



טוב. במחשבה שנייה אחרי שאני כותבת לכם,הלילה שלי הוא כמו הפוסט הזה. ארוך, נמרח, משעמם ומבזבז זמן יקר של שינה ושאר דברים טובים. אז אני יוצאת לעבודה. ממורמרת ועצבנית כמו כל בוקר שבא אחרי ניסיון נואש להישאר ערה. שוב אנמנם בנסיעה, שוב הכרטיסן יעיר אותי, שוב אנקר מול המחשב, ושוב מוסר העבודה שלי יחמיר איתי ולא יאפשר לי להירדם טוטאלית. מזל שבעבודה כמו שלי לפעמים כדאי להיות לא בפוקוס כדי להצליח. בכל מקרה, למרות כל הרעש שעשיתי, אולי בכל זאת הלילה אני אלך לישון מוקדם.
אוי לא... הנה זה מתחיל... :-/